השבוע, כשהיהודים ברחבי העולם הדליקו את נרות החנוכה, המסמלים את ניצחונם ההיסטורי במאבק על זכותם להגדרה עצמית - דתית ולאומית - הכותרות החדשות מדווחות על עלייה מפחידה בפשעים נגד יהודי אמריקה, המונעים על ידי שנאה לאומית. הסטטיסטיקה של משטרת ניו יורק, שרשמה 166 אירועים אנטישמיים מספטמבר עד דצמבר השנה, מערערת הנחות יסוד מקובלות.
עוד בעולם >>
בקרב היהודים, וכן בעיני העולם כולו, אמריקה נהנתה באופן מסורתי ממוניטין של "גאלדענע מדינה" (מדינת הזהב), לא רק בגלל הפוטנציאל הכלכלי שלה, שתמיד משך מהגרים, אלא גם משום שהיא נתנה ליהודים את אותן הזדמנויות להגשים את עצמם ולהצליח כמו לאזרחיה אחרים - דבר שמעולם לא יכלו להשיג במדינות המוצא שלהם במזרח אירופה.
יחד עם זאת, העובדות מדברות בעד עצמן. לא משנה אם מדובר על הדקירות במונסי והירי בסופרמרקט הכשר בניו ג'רזי, על הצהרות הבנויות על שנאה ותיאוריות קונספירציה של תומכי העליונות הלבנה שנהנות מהמדיניות הפופוליסטית של הבית הלבן, על סטנדרטים כפולים של חוגי השמאל הפופולריים או על רטוריקה אסלאמית בקרב מהגרים ממדינות מוסלמיות ונציגיהם הפוליטיים: מובן מאליו שאמריקה כבר לא יכולה להיתפס כמקום בטוח לחלוטין ליהודים, כזה המבטיח את זכויותיהם וביטחונם.
הארגון האמריקאי 'הליגה נגד השמצה' (ADL) פרסם בחודש אוקטובר האחרון דו"ח על צמיחת האירועים האנטישמיים בארצות הברית בשנים האחרונות. לפי הנתונים שהציג, בששת החודשים הראשונים של שנת 2019 נרשמו במדינה 780 אירועים אנטישמיים, לעומת 785 אירועים באותה תקופה בשנת 2018. לפחות 50 אירועים ארעו בהשתתפותם של תומכי האידיאולוגיה העליונה של 'הגזע הלבן' - ומדובר לא רק על התקפות פיזיות, אלא גם על פגיעה ברכושם של ארגונים יהודיים, מעשי ונדליזם והפצת תעמולה של שנאת זרים. על פי הסקרים האחרונים, תשעה מתוך עשרה יהודים מאמינים כי אנטישמיות היא בעיה אמיתית בארצות הברית, ו-84% מהנשאלים משוכנעים שרמת האנטישמיות אף עלתה בחמש השנים האחרונות.
השאלות העולות מאליהן: האם האירועים האחרונים משקפים את היחס האמיתי של האמריקאים ליהודים? באיזו מידה האירועים האלה מושפעים על ידי השיח הפוליטי המודרני, ומתי התפתחה המגמה הזאת? כמו כן, כיצד משפיעה העלייה באנטישמיות על הקהילה היהודית בארצות הברית ועל הערכים הדמוקרטיים עליהם מושתת הרעיון הלאומי של אמריקה?
אנטישמיות באמריקה: סקירה היסטורית
עיון בהיסטוריה של יהדות ארצות הברית, בתקופות שונות, מראה כי סוגיות אלה רלוונטיות לא רק בקשר לכרוניקה הפלילית האחרונה. עדות לכך, היא הכמות הרבה של מאמרי מחקר העוסקים בבעיית האנטישמיות במדינה - יותר מדי, אם לחשוב על תופעה זאת כחדשה יחסית. השתלבות יהודים בחברה האמריקאית תמיד הייתה קשורה לתופעת האנטישמיות, אף כי מעולם לא התבטאה באותן צורות כמו באירופה.
תעמולה אנטישמית ויצירת דימוי ציבורי שלילי של יהודי, המבוסס על סטריאוטיפים, היו קיימות הן בעידן הקולוניאלי והן לאחר העצמאות, וקיבלו ביטוי מוקצן במהלך קמפיין בחירות. בעבר זה הגיע אף לגירוש פיזי של יהודים, בעת מלחמת העצמאות, כאשר בהוראת הגנרל יוליסס גרנט נאלצו היהודים לעזוב את מיסיסיפי הצפונית והעיר פדוקה שבקנטקי, לאחר כיבוש שטחים אלה על ידי הצבא שלו. הצו היה בתוקף שבועיים בלבד, אך מאות משפחות יהודיות הספיקו לסבול ממנו. בהמשך, במהלך שנות נשיאותו, נאלץ גרנט לעשות מאמצים משמעותיים כדי להפוך את ההתייחסות השלילית החדה של המצביעים היהודים.
למרות שהיהודים האמריקאים מעולם לא היו כפופים למגבלות חקיקה כלשהן, היבטים מסוימים בחיי היהודים בתקופות שונות הוגבלו בכל זאת, באופן לא רשמי. כך לדוגמה בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, ליהודים לא התאפשרה גישה למספר מקצועות, כאשר נאסר עליהם לעבוד במערכת הבנקאות, והיהודים המעטים שכן עבדו בה (בתפקידים זוטרים ביותר) הסתירו את זהותם, וכשגם חברות הביטוח, רוב התעשייה הכבדה, מפעלי הפלדה, הפחם והרכב היו סגורים בפני יהודים.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה התשע-עשרה היה איסור גם על קבלת יהודים למועדונים חברתיים ועל ביקורם באזורי בילוי של האליטה האמריקאית. כך, למשל, בשנת 1877 גורש אחד מאילי ההון האמריקאים הגדולים באותה תקופה, הבנקאי היהודי-ניו יורקי ג'וזף זליגמן, ממלון גרנד יוניון בעיר סרטוגה שבניו יורק. בסוף המאה התשע-עשרה גם לא התקבלו יהודים לחוגי האליטה בחוף המזרחי ונשללה מהם הגישה למועדונים חברתיים בדטרויט, בלטימור, רוצ'סטר וערים אחרות בארה"ב.
ג'ונתן סרנה, פרופסור וחוקר ידוע בהיסטוריה של יהודי ארה"ב, מזכיר דוגמאות נוספות הממחישות היטב את שאירע: הרטוריקה האנטי-יהודית של מייסד חברת הרכב המפורסמת פורד, שכינה יהודים בגלוי כ"אחת הבעיות העיקריות בעולם", המקרה של ליאו פרנק, שנפל קורבן לעלילה ומעשה לינץ' באטלנטה, בשנת 1913, באשמת רצח מרי פגן, בת ה-13. איש לא הועמד לדין בגין רצח זה, ועזיבתם, בתקופה שלאחר מכן, של יותר ממחצית יהודי ג'ורג'יה את מדינתם.
הרטוריקה האנטישמית בארה"ב התחזקה בתקופת השפל הגדול, ולפני מלחמת העולם השנייה, כאשר צ'רלס קוגלין, כומר קתולי, ערך שידורי רדיו שבועיים, להם האזינו כ-30 מיליון אמריקאים, במהלכם הוא האשים בנקאים יהודים בבעיות הכלכליות של מאזיניו. רק לאחר כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה, הוא נאלץ להפסיק את שידוריו אלו.
הפסיכולוג גורדון אולפורט מביא סקרים משנות ה-40, מהם עולה כי בין חמישה לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה דבקים בדעות אנטישמיות קיצונית, ו-45 אחוז נוספים שיתפו את הדעות האלו במידה זו או אחרת. חוקרים אחרים מאשרים, כי כעשרה אחוזים מהנשאלים אז הביעו רעיונות אנטישמיים אפילו בסוגיות שלא קשורות במהותן ליהודים.
מעבר מרטוריקה לאלימות
במהלך התפתחות התנועה לזכויות האזרח, החל משנות ה-50, החלה שנאת יהודים להתבטא באלימות מאורגנת. כך באטלנטה, באוקטובר 1958, אירע פיצוץ בבית הכנסת, שהיה שיאה של סדרת פיצוצים וניסיונות פיצוצים שהתרחשו במדינה בשנה הקודמת - בבתי הכנסת בשארלוט, במיאמי, בנשוויל, בגסטוניה, בג'קסונוויל ובבירמינגהם.
עשר שנים אחר כך, בשנת 1967, התפוצצו שני מטעני חבלה בקהילה בבית ישראל בג'קסון, מיסיסיפי, ובחודש לאחר מכן, רב בית הכנסת שם איבד את ביתו בפיצוץ נוסף. בשנת 1977 ניאו-נאצי בשם פרנקלין, רצח יהודי אחד ופצע עוד שניים ליד בית הכנסת 'ברית שלום-כנסת ישראל' בסנט לואיס. רק בשנת 2013 הוא הוצא להורג. כמו כן, הותקפו בתי כנסת ומרכזים קהילתיים אחרים, בין 1988 ל -1990. בשנת 1999, הותקפו שלושה בתי כנסת בסקרמנטו, קליפורניה. בשנת 2000, בית הכנסת 'בית אל' שבפיטסבורג ו'אהבת אחים' בקרנגי, פנסילבניה, 'עדת ישראל' בריברדייל ו'בית אל' בסירקוזה. בשני הפיגועים האחרונים היו מעורבים תוקפים ממוצא פלסטיני.
במהלך 12 השנים האחרונות מקרי ירי בארגונים יהודיים ומרכזים קהילתיים אף גרמו להרוגים: הפיגוע בפדרציה היהודית בסיאטל, בשנת 2006 (אישה אחת נהרגה וחמישה נפצעו), הירי במוזיאון השואה בשנת 2009 (השומר נהרג) והפיגוע בפארק אוברלנד, קנזס, בשנת 2014 (שלושה הרוגים).
ואחרי כל התיאור העגום זה, חובה לציין מספר מחקרים שהוכיחו בבירור מגמה ציבורית ברורה של סימפטיה ליהודים. לפחות על פי מחקרי ADL, פחת אחוז המשיבים המאמינים שיהודים נאמנים לישראל יותר מלארה"ב; 21% בשנת 2015 לעומת 30 אחוז ב-1964. גם הסטריאוטיפ האנטישמי המאשים את היהודים במותו של ישו איבד פופולריות: רק 26 אחוז מהנשאלים הסבורים כך ב-2004 לעומת 43 אחוז בשנת 1964.
אנטישמיות יומיומית
במקביל, מחקרים שבדקו עמדות כלפי יהודים בקרב קבוצות ייחוס שונות, מעלות תוצאות מעניינות. כך, על פי ניתוח מדעי שפורסם בתחילת שנות האלפיים, למרות שרק קבוצה קטנה יחסית של אפרו-אמריקאים דבקים בהשקפות אנטישמיות רדיקליות, רמת האנטישמיות בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית כולה עולה באופן משמעותי על זו שאצל הלבנים. יש לכך הסברים שונים, החל מאלו הכלכליים, כאשר נוכחותם של עסקים יהודיים ביישובים עירוניים המאוכלסים על ידי אפרו-אמריקאים נתפסת בעיניהם כניצול, וכלה באידיאולוגיות. דוגמה לכך הוא המקרה האחרון של הירי בסופרמרקט הכשר בניו ג'רזי, בו התוקפים היו שייכים לקבוצה של "שחורים עבריים" - תנועה הטוענת כי שורשיה מאחד השבטים היהודיים האבודים והמשלבת כמה מנהגים יהודיים עם אמונה מורכבת והזויה. לאחרונה עברה תנועה זו תהליך של רדיקליזציה והתחזקות של רגשות קיצוניים נגד הלבנים והיהודים.
מחקר זה מראה גם רמה נמוכה יותר של אנטישמיות בקרב הדור המבוגר, מאשר בקרב צעירים. בין ההסברים האפשריים: האווירה סביב הדור ששרד את השואה ופרסום פשעי הנאצים בזמן אמת. מצד שני, יש קשר ברור בין רמת ההשכלה לרמת האנטישמיות - היא נמוכה יותר בקרב שכבות האוכלוסייה המשכילות, בהן הסובלנות, הקוסמופוליטיות והטמעת הערכים הדמוקרטיים גבוהות יותר. מעבר לזה, גם רגשות אנטי-ישראלייםידועים כגורם צמיחה של אנטישמיות בסביבת אוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים אחרים, שעלולים להשפיע על אנשים משכילים וצעירים. עם זאת, אנטישמיות באקדמיה איננה תופעה חדשה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, רוב המוסדות להשכלה גבוהה קבעו מכסות לקבלת סטודנטים יהודים. מדיניות מפלה פעילה במיוחד התקיימה באוניברסיטאות לרפואה, וכתוצאה מכך נאלצו מאות צעירים יהודים לנסוע ללמוד בחו"ל (בעיקר לאוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד).
גם לגורם הדתי יש השפעה ישירה על רמת האנטישמיות, כפי שניתן לראות בבירור באוכלוסייה הקתולית, שיחסה ליהודים השתנה לטובה, במידה רבה בהשפעת הצהרות רשמיות של המנהיגות הדתית שלה. באשר לפרוטסטנטים, מאז שנות ה-80 קיימת נטייה בקרב נוצרים אוונגליסטים, וכמה קבוצות אחרות, לתמוך בשליטה הישראלית על המקומות הקדושים בארץ ישראל, כשהם רואים בכך גורם מאזן לפונדמנטליזם האסלאמי. בניגוד למגמות חיוביות אלה, באסלאם גוברת הגישה השלילית כלפי יהודים, כתוצאה מהתסבוכת של הסכסוך הערבי-ישראלי והביקורת על מדינת ישראל.
אנטישמיות - מימין ומשמאל
העדר הבחנה ברורה בין אי-הסכמה למדיניות ישראל לבין ססמאות רדיקליות אנטישמיות ואנטי-ציוניות, מקנה לאנטישמיות האמריקאית הנוכחית את ההקשר שלא היה לו בעבר, שאף תנועה לא הכריזה עליו כמדיניות רשמית. כיום מגמות אלה מתבטאות הן במחנה הימני והן במחנה השמאלני של העולם הפוליטי. שני הקונספטים מגדירים את היהודים כזרים המתנגדים לאינטרסים של האומה, ולא ניתן להתעלם מאחד מהם.
אנטישמיות ימנית, אנטי-גלובליסטית באופיה, מגנה את היהודים כתומכי גלובליזציה שאינה תואמת למושגי העליונות של הגזע הלבן. תנועות כאלה משתמשות לרוב בתיאוריות קונספירציה כאידיאולוגיה שלהן וכן לגיוס לגיטימציה לשימוש באלימות. אפילו במתקפת ה-11 בספטמבר הן לא מדגישות את הפונדמנטליזם האסלאמי, אלא את הקונספירציה על נוכחות יהודית וציונית בקרב יוזמי הפיגוע.
אין ספק כי אנטישמיות ימנית היא פרימיטיבית וקלה יותר לזיהוי, ובכל זאת, למרות היחס הפרו-ישראלי של הנשיא טראמפ, היא מחלחלת באופן פעיל לרטוריקה בתקופת בחירות, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית. כך לדוגמה, הסרטון של המפלגה הרפובליקנית במחוז רוקלנד העלה לסדר היום את נושא התרחבות האוכלוסייה היהודית הדתית ו"תפיסת" אזורים חילוניים על ידה בכמה בערים אמריקאיות - בעיה הרלוונטית לאזורים רבים עם אוכלוסייה יהודית. למרות שדעות כאלו לא נחשבות כמשקפות את עמדת הבית הלבן, ססמאות פופוליסטיות היוצאות ממנו מייצרות באופן בלתי נמנע סביבה מסוכנת, שבה תנועות ימין קיצוניות מרגישות שהן בתנופה.
עם זאת, רוב יהודי ארה"ב תומכים ברעיונות ליברליים, ובשל כך יותר מ-70% מהם מצביעים לדמוקרטים. מאז אמצע המאה הקודמת, יהודים היו במרכז מוקד המאבק לזכויות האזרח של אפרו-אמריקאים, וכיום ניתן למצוא אותם בחזית הפעילות החברתית בקבלת מהגרים מסוריה, בעיקר מוסלמים, מה שלא מוסיף להם סימפטיה בקרב חוגים ימניים.
אנטישמיות שמאלנית מתבטאת בצורה אחרת מאנטישמיות ימנית, ומשתמשת פחות באלימות, אך זה לא הופך אותה לפחות מסוכנת; ההצלחה של תנועת ה-BDS וההתפשטות של קבוצות אנטי-ישראליות ופרו-פלסטיניות, במיוחד בקמפוסים באוניברסיטאות, כמו גם הצהרות אנטי-ישראליות של חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית, שוב העלו את השאלה, איפה הגבול בין ביקורת על ישראל לאנטישמיות. העובדה היא, כי למרות שהאנטישמיות השמאלנית עטופת בשפה של ערכים אוניברסליים, כגון הגנת זכויות המדוכאים, תומכי אנטי-ציונות כורכים ברית עם אידיאולוגיות ומשטרים דיקטטוריים ביותר.
לפי הנרטיב השמאלני, ובהמשך לאמות מידה כפולות אלה, הסכסוך במזרח התיכון מקבל תשומת לב לא פרופורציונלית בהשוואה לסכסוכים אתניים אחרים, השלטון בישראל נבצע ב'שחור', למדינה מודבק דימוי של משטר קולוניאליסטי אימפריאליסטי וחופש הבחירה הפוליטי וההגדרה העצמית נחשבים רק בהקשר של פלסטינים. אפילו על האופי הדתי של המדינה נמתחת ביקורת יותר חדה מאשר על משטרים דומים.
בהקשר זה, עצם מושג האנטישמיות מפסיק להיות ענין ישיר לדיון, ומרודד ברטוריקה האנטי-ישראלית, מה שגורם להבנה לקויה של האיומים הקיימים. אפילו מונח השואה הפך למטאפורה פוליטית נרחבת, שרחוקה מלהיות מיושמת כראויעל ידי פוליטיקאים. האנטישמיות נתפסת כעוד אחת מצורות הגזענות, ולכן לרוב לא מאובחנת נכון על רקע הגזענות הקיימת גם נגד אפרו-אמריקאים או מוסלמים. כמו כן, עבור נציגים יהודיים של חוגי שמאל בארצות הברית, סוגיית 'ישראל והאנטישמיות' מהווה חלק עיקרי בזהותם היהודית והייצוג שלהם בקהילה.
חשיבה מחדש, ומסקנות
ניתן לומר כי האירועים הדרמטיים בשנים האחרונות גורמים לנו לחשוב שוב הן על מושג האנטישמיות, הלובשת ומחליפה צורות ומתאימה את עצמה לאידיאולוגיות שונות, והן לחזון חדש על מקומה של הקהילה היהודית בחברה כה מורכבת. על רקע זה, פחות מדויק לשאול מדוע אמריקה הפסיקה פתאום להיות בטוחה ליהודים, אלא האם היא בכלל הייתה כזאת;, והאם אנו צופים כעת בתוצאה של הנחות יסוד עתיקות שכעת רק מצאו סביבה נוחה יותר לביטוי.
דבר אחד ברור: צמיחת האנטישמיות ופשעים על בסיס זה, מהווים מבחן רציני לדמוקרטיה האמריקאית, ומשקפים את המחלוקות העמוקות הקיימות כיום בחברה האמריקאית בכלל ובקהילה היהודית בפרט.
אם עד לאחרונה, יהודים אמריקאים האמינו שחזרה על תרחיש הזוועה האירופי (השואה) אינה אפשרית אצלם, כעת תמונה אידיאליסטית זו מתחילה לקרוס, כאשר האנטישמיות לא נשארת, כבעבר, ברמה של דעות קדומות והתנהגות פרטנית, אלא תופסת מקום ניכר במרחב הציבורי ובחיים הציבוריים. פתרון הדילמה, האם יהודי אמריקה יכולים להשתמש כראוי בחופש ובזכויות שניתנו להם על ידי החברה האמריקאית על מנת להבטיח עתיד בטוח לעצמם ולדורות הבאים, או שהפתרון הוא הגירה - כפי שחוקרים רבים צופים - יגלה גם כיצד החברה והפוליטיקה האמריקאית עמידות לתופעה, הזרה לערכי היסוד שלהם.