הניסים של גולשי 'כיכר': הטביעה והטרמפים

• עַל הַנִסִים: גולשי 'כיכר השבת' חושפים את הניסים האישיים
• הניסים של גולשי 'כיכר השבת': הטביעה, המחלה וההפגנה
• גולשי 'כיכר' חושפים את הניסים: הניתוח, התאונה והפיגוע

הגולשים מוזמנים לבחור את הנס שיזכה את השולח בחופשה זוגית בקפריסין. ההצבעה על הסיפור המרגש ביותר - בתחתית העמוד.

סיפורו של חנוך

לפני כמה שנים טובות אבי ז"ל ביקש ממני שאעזור לו בכמה עניינים בבנק. באותם ימים, הייתי רב'ה בתלמוד תורה בירושלים.

כשהתקרבתי לתחנת האוטובוס כדי לעלות לקו 25, ראיתי מרחוק שהאוטובוס הגיע לתחנה והמשיך בנסיעתו. התקדמתי לרמזור, וסימנתי לנהג שיפתח לי את האוטובוס כדי לעלות עליו, אך הנהג לא הסכים.

חזרתי לתחנה ומלמלתי בפי "הכל לטובה".

בנתיים, הרמזור התחלף והאוטובוס המבוקש התחיל בנסיעה, לאחר מספר דקות אני שומע קול רעש אדיר, באותו הרגע היה מחבל על האוטובוס וביצע פיגוע התאבדות...

בחסדי ה' ניצלתי מהפיגוע!

סיפורה של חירות

אחיות שלי התחתנו וכדי לעזור להם לקחתי הלוואה, לאחר מכן נכנסתי לחובות וברגע אחד כל האשראי והוראות הקבע חזרו. נכנסתי ליאוש גדול, הבנק לא הסכים לכלום. הגעתי למצב שלא היה לי שקל בכיס.

ההלוואה של הבנק היתה כ-60 אלף שקלים עם ערבות, ופחדתי שגם זה יחזור. התייאשתי לגמרי, ולא ראיתי שום מוצא.

ישועת השם כהרף עין, החברה שלי, זאת שחתמה על ערבות, החליטה לכסות לי את כל סכום ההלוואה - ככה שביום אחד אני לפתע ללא שום הלוואה.

אני מאמינה שבזכות שהחובות שנכנסתי היו בגלל שעזרתי לחתונה של האחיות שלי ולפשיטת רגל של אחי השם עזר לי, ושילמו לי את כל ההלוואה, שישים אלף שקל. השם עוזר למי שעוזר!

סיפורו של צבי

אחרי החתונה, גרנו שנה בבני ברק ולאחר מכן בעיר אחרת. כשהגענו לאותה עיר, התחלתי ללמוד בכולל ולאשתי לא היה עדיין שום עבודה. שאלנו, ביררנו, אבל לא מצאנו כלום...

כעבור כמה חודשים אשתי ילדה בחסדי השם, ומטבע הדברים חיסרתי כמה ימים מהכולל. אחרי כמה הערות לא נעימות מראש הכולל, הוא התקשר אליי וצעק שאעזוב את הכולל.

נורא נפגעתי מכפיות הטובה אחרי העזרה שעזרתי לו בכל מיני תחומים...

באותו היום, במעריב, החלטתי לעשות מעשה ואת תפילת השמונה עשרה של אותו מעריב הקדשתי להצלחת ראש הכולל, ברוחניות ובגשמיות, וכך היה לאורך כל התפילה...

למחרת בבוקר סגרתי לאשתי עבודה בבוקר, ובצהריים סידרתי לה עבודה נוספת לשעות הצהריים, בסייעתא דשמייא. ולאחר מכן גם הגענו להסכמה עם ראש הכולל...

סיפורו של אהרן

בני בן ה-5 חזר מהת''ת בשעה 13:30 ובכה שכואב לו באף. לאחר שעתיים של בכי התחיל לצאת מהאף שלו ליכלוך בצבע חום. יצאתי לרופא, ותוך כדי שאלות, הוא סיפר שחבר בכיתה הכניס לו בטריה לאף.

הפנו אותנו מיידית לביה''ח 'שערי צדק', חמישה רופאים שהגיעו לבדוק נלחצו ואנחנו נלחצנו עוד יותר, אבל התפללנו לנס.

לאחר זמן הוציאו ב''ה את הבטריה מהאף אבל החשש הגדול זה שחוש הריח שלו נפגע ויצטרך לעבור ניתוח.

השבוע היינו אצל רופא אף אוזן גרון ובבדיקה נאמר שהוא ב''ה לא צריך ניתוח והכל החלים.

מזמור לתודה לד' יתברך, תודה ד' על הניסים שעושה איתנו בכל רגע!

סיפורו של שמעון

כשהייתי בחור, הלכתי עם עוד שני חברים לבריכת שחיה. אני וחבר נוסף ידענו לשחות והחבר השלישי לא ידע.

במהלך השהות במים העמוקים, כשאני הייתי בתוך המים ושני החברים היו בחוץ, דחף החבר שיודע לשחות את החבר שלא יודע למים, לידי. הוא חשב שבטח אני יוכל להחזיק אותו מעל המים אם יקרה משהו, הוא רק לא ידע שאמנם אני יודע לשחות, אך אין לי כח מספיק גם לצוף וגם להחזיק מישהו מעל המים, בטח ובטח לא אחד שמשתולל מפאניקה.

ואכן כך היה, הוא השתולל מפאניקה ועלה עלי והחזיק בי בצורה שהייתי בתוך המים ללא יכולת להרים את הראש, ניסיתי בכל כוחי להתנתק ממנו כי עמדתי ממש לטבוע אבל הוא תפס אותי בכל כוחו והוא היה יותר חזק ממני...

ברגע האחרון ממש, בחסדי ה', החבר שהיה בחוץ שם לב וזינק למים ומשך את אותו אחד שלא ידע לשחות ואני התרוממתי למעלה לנשום אוויר ובלעתי גם מים...

בקיצור עוד שניה או שתיים לא הייתי כאן היום... אני מודה לבורא עולם על ההצלה.

סיפורו של חנן

אני מקפיד שנים רבות לעלות טרמפיסטים, גם במחיר של פגיעה בנוחות או בזמן. הבטחתי, עוד כשהייתי טרמפיסט בעצמי, שכאשר יהיה לי רכב לא אתעלם מטרמפיסטים. לא אגזים אם בעשר שנים שאני בעל רכב אספתי אלפי טרמפיסטים.

לפני מספר שנים העליתי מספר אנשים בתחנה ליד הרשב"י, זאת הייתה שעת ערב חשוכה וחורפית עם ערפל.

הנוסעים הודו לי בלב חם, הסברתי להם שאני צריך להודות להם על הזכות במצווה ועל כך שאני באמת מאמין שזאת שמירה בדרכים ושמירה על הרכב הטרנטה שלי שמחזיק שנים רבות באורח ניסי.

התחלנו לשוחח על הנושא תוך כדי נסיעה לכיוון צפת. לפתע, בכבישים החשוכים והערפיליים, תוך כדי נסיעה במהירות סבירה של כ-70 קמ"ש, אני רואה מולי במרחק של כ-10 מטר פרה על הכביש.

חרקתי בצורה חדה ורצינית, אבל בפועל הרכב שבא מולי כבר נכנס בפרה כי היא לא הייתה בדיוק בנתיב שלי.

הנהג סיפר לי שזה קרה ממש עכשיו ומי יודע מה היה קורה אם הייתי מקדים בדקה בלי לאסוף את הטרמפיסטים...

מיד זכיתי להגיד לטרמפיסטים: "אתם רואים למה אני צריך להודות לכם?!".

סיפורה של ר'

מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עברנו הרבה דברים קשים בבית שלי, הילדות שלי היתה לא פשוטה, היה לי אח שהתאבד ובעקבות זאת כל המשפחה נגררה לצרות שרדפו צרות. אחותי התגרשה ועברה לגור בבית של ההורים, כשאני הקטנה היחידה שנמצאת בבית וכל שאר האחים שלי היו בישיבות או נשואים.

מגיל 13 בערך, גדלתי ביחד עם אחותי הגרושה בבית של ההורים, האחות עברה סיפור גרושים קשה, ובעקבות זה היא הייתה מאוד מתוסכלת וממורמרת והיה קשה מאוד לי ולהורים שלי איתה.

אני סבלתי הרבה ממנה, אבל הצער הכי גדול היה של אבא שלי, מה הוא לא עשה בשביל שהיא תתחתן ותצא מהבית, היה לו הרבה צער ממנה.

עברו 10 שנים וכלום לא זז אצל אחותי, האחים הקטנים מתחתיה נישאו ונולדו להם ילדים, וכך גם אני, האחות הכי קטנה, נישאתי. כמובן שהקנאה והמרמור גברו ואחותי נהייתה קשה יותר.

היאוש החל לחלחל, היא הגיעה לגיל 34 והסיכויים לראות אותה נשואה, נראו אפסיים.

בשנה שהתחתנתי לא מצאתי עבודה במשך הרבה זמן ולא היה לי שקל למחייתי, התפללתי רבות וגם אבא שלי ניסה לעזור לנו פה ושם... אבל לא התקדם כלום.

לפני שנה, אבא שלי הצדיק התמוטט בכולל ונפטר בגיל 60. ההלם והצער היו קשים מנשוא, המשפחה התרסקה לגמרי... לא יכולנו לעכל את מה שקרה...

אבל עם כל הצער הגדול, הניסים החלו לקרות מיד.

באמצע השבעה התקשרו לבשר לי שמצאתי עבודה, אבל הנס הכי גדול שארע - חצי שנה אחרי הפטירה אחותי התארסה אחרי 12 שנות גירושין - מצב שנראה חסר סיכוי, שידוך שמימי.

כמובן שאת החתונה חגגנו ברגשות מעורבים מאוד, אבל דבר אחד ידענו בחוש, יותר ממה שאבא זצ"ל פעל פה למטה עבור הילדים שלו, הוא הצליח לדאוג לנו מלמעלה.

יהי זכרו ברוך ותהה נשמתו צרורה בצרור החיים!

סיפורו של יעקב

בשנת 2000, בהיותי נער בדרך לבית הספר, נסעתי באוטובוס. כשעלתי, ראיתי שהאוטובוס עמוס ואין מקום לשבת, אז עמדתי בדלת האחורית.

האוטובוס המשיך להתקדם ולעלות נוסעים, אחרי 2 תחנות האוטובוס נהיה מלא נוסעים, לאחר כדקה, חבר קורא לי ואומר שיש מקום ושאני יבוא.

אני מסתכל ורואה כיסא בודד מחכה לי, התקדמתי לכסא וישבתי, באותו רגע עלה לאוטובוס מחבל מתאבד שפוצץ את עצמו בדיוק איפה שעמדתי!

לצערי, נהרגו 14 יהודים - ולי היה נסססס! תודה להשם.

סיפורה של סיגל

הסיפור שלי נדיר ביותר!ב לפני 10 שנים, באמצע הריון בחודש החמישי, גילו לי גידול בלב.

הרופאים אמרו שחייבים ניתוח לב פתוח, אך זה מסכן את העובר. לאחר התלבטויות והתייעצות עם הרב פירר, נותחתי בהריון, ניתוח לב, להוצאת הגידול.

ברוך השם העובר שרד את הניתוח!

לאחר שבוע, היה תסחיף ריאתי, ואז נתנו לי דילולי דם - שהם בעצם הצילו את התינוק.

ברוך השם נולד לנו בן בריא ושלם. נס אמיתי, אני הראשונה בארץ שעשתה ניתוח לב בהריון. ברוך השם היום אני בריאה.

סיפורו של איתמר

אני וחבר נסענו באוטו לכיוון קבר רבי חיים סינוואני והיה מחסום משטרתי בדיוק 100 מטר לפני בית הקברות ביהוד.

השוטרים אמרו לי לעצור, ואני הייתי בלי טסט, בלי ביטוח, ובלי מלווה לילה.

עצרתי אחרי 10 מטר והשוטר מסמן לי עם הפנס לצרת, אמרתי: "רבי חיים, אני יצאתי מהבית אליך, רק להגיד תיקון הכללי", והמשכתי לנסוע.

השוטרים התחילו לנסוע אחריי וכשנכנסתי לבית קברות הם נעצרו לאיזה 10 דקות. אני וחבר שלי התחלנו להגיד תיקון הכללי ובאמצע התיקון באים פתאום שלוש ניידות ואיזה 8 שוטרים, כולל מפקד האיזו.

באתי אליהם, שאלתי אם איזו שהיא בעיה. הם שאלו עם הרכב שלי והשבתי בחיוב. "בטח ברחת בגלל שאין לך טסט", הם אמרו. אחד השוטרים שאל למה ברחתם לכאן? זרקתם סמים? חשבו שאנחנו עבריינים ובגלל זה הם חיכו לעוד ניידות, פחדו שנוציא רובים או משהו כזה.

לפתע, המפקד לוקח את כולם לצד ומדברים 5 דקות ואז הם אומרים לנו שאנחנו משוחררים.

זה נס מאוד גדול, בריחה משוטרים, בלי טסט ובלי מלווה, כל זה שלילה במקום, מעצר ומשפט וכו', ובזכות רבי חיים סינוואני והתיקון הכללי ניצלנו.

סיפורה של לאה

כשבועיים לפני חתונתי, הוריי ושני אחיי נסעו לים המלח. בסביבות השעה 7 בערב היתה מערבולת בים ואבא שלי ואחי נסחפו לעומק. אברך שהיה באזור הצליח לשחות עד אחי ומשך אותו החוצה, אבל אבא שלי נשאר במים.

כוחות הצלה שהוזנקו למקום חיפשו אותו באמצעות מסוק במשך כשלוש שעות (כבר היה חשוך..ץ) והחליטו לעצור את החיפושים עד הבוקר, שיהיה אור ויהיה קל יותר.

אמי שהיתה שם התחננה וביקשה רק עוד סיבוב אחד ובאמת באותו סיבוב מצאו אותו. ברגע שהעלו אותו למסוק הוא איבד את ההכרה ולקחו אותו לבית החולים סורוקה כשהוא מונשם ומורדם.

בבית החולים לא נתנו לו סיכוי לחיות, אבל אנחנו יהודים מאמינים, רצנו לרבנים והזכרנו איפה שרק אפשר וכולם בירכו שהכל יהיה בסדר. אחי הגדול נסע לאדמו"ר רבי דוד אבוחצירא בנהריה, שם קיבל הבטחה שבעזרת ה' אבא ירקוד בחתונה.

במשך כל השבועיים האלו אבי שיחי' היה מונשם ומורדם, ובערב שלפני החתונה הוא פקח את עיניו וביקש לשתות.

כמה דקות לאחר מכן הוא התחיל לקלוט מה קורה איתו, אז הוא אמר לאמי: 'בואי נלך הביתה, צריך להתארגן לחתונה'. מיותר לציין שהוא היה במצב שלא התאפשר לו לקום וללכת.

במהלך הלילה נעשו מאמצים והשתדלות מצד עסקנים להעביר אותו לביה"ח 'מעייני הישועה' בבני ברק כדי שיוכל להשתתף בחתונה, ואכן במהלך היום העבירו אותו לבני ברק. את החופה ערכנו באחת המרפסות של בית החולים 'מעייני הישועה', כשאבא לבוש בבגדי שבת, עדיין מחובר לחמצן ולמכשירים נוספים, אבל ישב על כיסא גלגלים וזכה להוביל אותנו לחופה.

לאחר כחודש, כשאבי כבר חזר לעמוד על רגליו ולתיפקוד כמעט רגיל, הוא נסע לבית החולים סורוקה כדי להודות על הטיפול המסור. כשראה אותו מנהל מחלקת טיפול נמרץ שם במקום הוא נעמד ואמר: "אני לא בן אדם מאמין אבל כשאני רואה את הנס הזה אני אומר יש אלוקים!".

זה הנס שלנו (אגב, באותם ימים ניגש לאמי רב שגר בשכונה שלנו ואמר לה אם תוכלו עדיף להשתמש במונח 'חסד' ולא 'נס' כי בשביל נס צריך "לבזבז" זכויות אבל חסד זה מתנה חינמית מאלוקים).

סיפורה של אתי

בעלי נסע בכביש מהיר לכוון העיר נתיבות בכדי להשתטח על קיברו של הבבא סאלי זצוק"ל.

הכביש היה צר, נתיב אחד לכל כיוון, מלפניו נסע רכב שעל הגג שלו היה קשור דוד שמש. לפתע השתחרר הדוד מהגג ונפל על הכביש, בזמן שבעלי באמצע נהיגה של 100 קמ"ש.

באלפית השניה הייתה לו אפשרות לחשוב מיידית כיצד עליו להימלט מהמפגע המסוכן, להטות את הרכב שמאלה, פירושו לנסוע בכיוון הנגדי שזו סכנת חיים, להמשיך לנסוע זה להתנגש בדוד ואז ליצור תאונת שרשרת שהתוצאות ה' ירחם כיצד יכולות להסתיים.

לבסוף, בעלי הטה את הרכב שמאלה כדי להמלט מהדוד ומיד חזר ימינה והכל במהירות שגרמה לו להתנגש ולהיעצר בבטונדה שריסקה את כל החלק הקדמי של הרכב.

אין ספק שזכות הצדיק הגנה עליו, כי כשהגיעו כוחות הצלה הם לא האמינו למראה עיניהם.

סיפורה של חנה

זה קרה לפני 5 שנים, כשעוד הייתי עדיין תלמידה בתיכון. יום אחד קמתי בבוקר ונזכרתי בחלום שחלמתי: אני עוברת תאונת דרכים במעבר חציה שבו אני עוברת תמיד בדרך ללימודים.

בתחילה נבהלתי ואף סיפרתי לבת דודתי שאיתי בלימודים, והיא אמרה לי להיות בשקט ולא לחשוב ולדבר על זה. לקחתי את העצה ובאמת שכחתי לגמרי והמשכתי את היום כרגיל.

באותו יום, הבאתי למישהי כרטיסי משיח בלימודים, והיא החזירה לי אחד, אז שמתי בכיס שיהיה. הייתי אחראית באותו היום לקחת איתי את קופת הצדקה של הכיתה בתיק הביתה.

בדרכי הביתה עם כמה וכמה חברות, שמנו לב פתאום לערבי חשוד, ומכיוון שזה היה יום אחרי פיגוע נלחצנו קצת. פתאום קפץ לי רעיון ואמרתי לכולן בואו נשים צדקה בקופה שיש לי תיק והכל יהיה בסדר. וכך היה.

בשלב מסויים, כל אחת נפרדה לדרכה ואני המשכתי עם בת דודתי לאוטובוס. דיברנו על כל מיני נושאים, היינו בדיוק בנושא של למה יש ניידת משטרה ליד תחנת האוטובוס. תירצנו את זה בגלל הפיגוע שהיה יום לפני אז מתגברים כוחות...

היינו צריכות לעבור שני מעברי חציה, אותם מעבר חציה שראיתי בחלום. אחד עברנו, ובשני היה צריך קצת להמתין כדי שיהיה ירוק.

התחנה היא בדיוק מצד שמאל של המעבר חציה, ואני משום מה תמיד מסתכלת עליה. גם אז הסתכלתי עליה ונהיה ירוק אז פשוט התחלתי לעבור...

אחרי חצי שניה, שמעתי צרחה מאחוריי וחריקה של מכונית. סובבתי חצי ראש, אבל המכונית כבר הייתה צמודה לי לרגל.

בום. מסך שחור.

מפה, כבר סיפרה לי בת הדודה שהייתה איתי. מסתבר שזאת הייתה אישה שהסתכלה על הנייד במקום על הכביש ולא ראתה שיש לה אדום והיא פשוט העיפה אותי 4 מטר באוויר, עשיתי שני גלגולים, ונחתתי עם הפרצוף על הכביש.

התעוררתי בצד השני של המדרכה כשמעלי רוכנים שוטר (המשטרה ראתה את הכל), חיילת ופראמדיק.

הייתי בהלם, חשבתי ששוב אני חולמת, אז ביקשתי מבת דודתי שתצבוט אותי חזק כדי שאקלוט מה קרה!

כשהגעתי לבית חולים הבנתי עד כמה יצאתי מזה בחיים והכל היה יכול להראות אחרת!

הנזקים היו: שבר בזרת של היד, וכל הצד הימני של הפרצוף מלא שריטות (מהכביש). עוד באותו יום השתחררתי.

הגעתי הביתה. והייתי בטוחה במאת האחוזים שהולך להישאר לי צלקות בפרצוף לכל החיים, אבל אחרי שבוע בדיוק מהתאונה, לא נשאר זכר לשריטות.

אחרי כמה ימים שהתואששתי, אחותי הגדולה סיפרה לי משהו שסגר לי את הסיפור: שבת לפני התאונה היא חלמה חלום מוזר. הרבי מליובאוויטש (אנוכי מחסידת חב"ד והורי משלוחי חב"ד לתל אביב) יושב בבית שלנו בראש השולחן במרפסת ואבא שלי לידו, והוא סוג של מנחם ומעודד את אבא שלי ואומר שהכל בסדר, והיא לא הבינה על מה הרבי מנחם את אבא. כששמעה על התאונה הבינה למה הרבי ביקר בביתנו...

הנס שלי לא מובן מאליו! היה עלי השגחה מלאה של הרבי מליובאוויטש והקב"ה!

סיפורה של ענבל

באופן כללי כל יום קורים לנו ניסים, ניסים גדולים גדולים או קטנים... וקורים לי הרבה. אחד גדול שקרה לי הוא בעלי היקר שיהיה בריא.

לפני 18 שנים התגרשתי כשאני עם תינוקת קטנה בת פחות משנה. הכרתי את בעלי הנוכחי כחצי שנה לאחר מכן והוא הנס הפרטי שלי.

הוא ללא ספק האיש הכי טוב בעולם כולו. כמה שזה קלישאתי הוא טיפל בי ובתינוקת והעניק לנו חיים הרבה יותר טובים מאיך שהם יכלו להיראות. הוא ללא ספק החבר הכי טוב שלי בעולם, ואני פשוט מעריצה אותו. הוא הנס שלי וזכיתי בו בעזרת השגחה עליונה של אבא שבשמיים. תודה לבורא עולם.

סיפורה של גילה

בעוד שלושה חודשים, הולכת להיוולד לנו תינוקת. אחות לידידיה הקטן. שישה חודשים כבר מאחורינו, והרגע הגדול קרוב אלינו - יותר מאי פעם.

ואז, בבדיקת אולטרא סאונד שגרתית, מתחילים העניינים לחרוק. הטכנאית שולחת רמזים מעורפלים ומציעה לנו להזדרז לפגוש רופא.

הימים הספורים בין ההודעה הראשונה לפגישה רשמית שתאשר את החשדות, מספיקים בשביל להבין - שאם יש צדק בדבריה, חיינו עומדים להשתנות.

הרופא מעיין בתוצאות, ושולח אותנו לסבב ארוך ומתיש של בדיקות. מבחינתו, הסוף ידוע. התינוקת שלנו חולה ולעולם היא תישאר כזאת.

חור בלב, זרימה בלתי תקינה של הדם, תסמונות עם שמות מסובכים - מושגים חדשים ומאיימים שאף פעם לא הכרנו, מתחילים לחלחל אל תוך התודעה המפוחדת של שנינו.

אף אחד לא מוכן לתת לנו פתח של תקווה. אף אחד לא מוכן להבטיח לנו שהכל שקר. שיש לנו תינוקת מתוקה ויפיפייה שמתפתחת שם בפנים, שמחכה לנו. שנאהב אותה. ואנחנו מבטיחים לאהוב אותה כמו שהיא.

שלושה חודשים של קריאת ספרות מקצועית, קניות מטורפות ובלתי פוסקות של בגדים מטופחים לתינוקת שהשם בחר בנו להיות הוריה.

ואז היא מפציעה החוצה אל העולם הזה, אל העולם שבו אנשים חושבים שהם יודעים הכל, ושוכחים שיש מישהו שמנהל אותו בהשגחה מופלאה, בדרך שלפעמים נשגבת מבינתנו.

הפה שלה אדום, קמוץ וחמוד. היא בוכה. השיער שלה עדיין רטוב וכשאני אוחזת ביד הזערורית והחמה שלה וסוקרת את פניה החלקות, הבריאות, מרגישה את הלב שלה פועם, פועם, כמו כל אדם, אני יודעת שקרה לנו נס.

קוראים לה אביטל. לו יהי וכל ימיה יהיו כשפע של טל וברכה. אמן.

סיפורה של מיטל

בוקר שיגרתי, אני נוהגת ברכב בדרך לעבודה, כשלפתע נהג משאית מערבל בטון ענקית אינו מבחין בי ופוגע ברכב שלי מהצד שאני נוהגת. כתוצאה מהפגיעה, הוא מעיף אותי עם הרכב לשולי הכביש.

אני כנראה איבדתי את ההכרה ואת השליטה על הרכב כך שעזבתי את ההגה אולם המשכתי ללחוץ על הגז, וכתוצאה מכך עפתי עם הרכב לכיוון הנגדי של הכביש, עד שהתעוררתי והצלחתי ללחוץ על הברקס.

כשהבנתי מה קורה סביבי, ראיתי המולה של אנשים שהתפלאו שאני בכלל עדיין חיה.

ב"ה יצאתי מהתאונה הזו בניסי ניסים, חיה וקיימת, וניסים נוספים שהיו באירוע שאף רכב או הולך רגל אחר לא נפגע כתוצאה מאיבוד השליטה.

כמובן שלא שכחנו להודות על הנס הגדול ולערוך גם סעודת הודיה בבית הכנסת.

סיפורה של שרה

לפני 10 שנים, כ-3 חודשים אחרי הלידה של בתי החמישית (שנולדה פגית אחרי אשפוז של שלשה חודשים),בליל חנוכה הראשון עשינו מסיבה וכולם אמרו לי שאני חיוורת.

באותו לילה לא הרגשתי טוב, בבוקר הרגשתי שמשהו לא בסדר והלכתי עם בעלי לרופא נשים. אחרי 10 דקות במרפאה התעלפתי ולקחו אותי לטיפול נמרץ.

חליתי בחיידק הטורף, עשו לי בדיקות והיו לי כאבים חזקים מאוד בבטן, ולכן רופא אחד החליט שכדאי לפתוח את הבטן ולבדוק, תוך כדי ניתוח קרסו כל המערכות, והייתי בין שמיים לארץ.

אני יתומה משני הורים ואני בטוחה שהם נלחמו שם למעני. הייתי מונשמת ומורדמת כל החנוכה, מהיום הראשון ועד ל'זאת חנוכה', אז אירע הנס, התעוררתי וחזרתי לחיים. אחרי שבועיים כבר חזרתי הביתה בריאה ושלמה.

אחרי שנתיים, אותה ילדה החמישית שלי, חלתה בדלקת קרום המוח, היא הייתה בטיפול נמרץ במשך חודש וגם היא חזרה לחיים ממצב אנוש.

אין לי ספק שהקב"ה שומר עלינו, מאז אנחנו כל שנה עושים סעודת הודיה בחנוכה.

סיפורו של עמרם

בנר חמישי של חנוכה, זה היה ביום חמישי בשבוע, במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. כחייל במילואים בחיל הים, לאחר הפלגה של כשבועיים ללבנון, בעיצומה של המלחמה, עגננו להפוגה ולרענון במפרץ חיפה ופתאום קבלתי קריאה כחובש ימי לרדת מהספינה ולהגיע ליחידה של חיל הים בראש הנקרה, כדי להחליף את החובש במקום, מפני אירוע חירום שאירע במשפחתו והוא נאלץ לחזור הביתה.

הגעתי בשעת בין השמשות, לקראת הדלקת נר חמישי של חנוכה, התפללתי מנחה וערבית וניגשתי לחדר אוכל לארוחת הערב, בתקווה שאמצא שם חנוכיה להדלקה.

עם כניסתי קבלו אותי כל הנוכחות ומס' בודד של חיילים בשמחה והציעו לי שאעמוד להדליק החנוכיה לפני שיושבים לאכול. ניגשתי בשמחה והדלקתי את הנר החמישי בניגון ובחזנות, ומיד פה התחולל הנס הגלוי: כל הנוכחים במעמד ההדלקה פצחו בשירת "מעוז צור ישועתי..." ופתאום שמעו רעש אדיר של הדף או פיצוץ שהרעיד את כל חדר האוכל ואותנו.

יצאנו בריצה מחדר האוכל כשלא היה ברור עדיין מה הסיבה לרעש האדיר ומצאנו לתדהמתנו משאית צה"ל עמוסה בתחמושת שעברה ליד הגדר של הבסיס ב"כביש המערכת" כדי לעקוף את הבסיס ולהמשיך בדרכה לתוך לבנון ופתאום הנהג איבד את הבלמים וכדי להתגונן הידרדר מלמעלה לתוך הבסיס שלנו בראש הניקרה ו"קרע" עם המשאית את שער הברזל בצלע ההר, והידרדר עד שנבלם בקיר של חדר האוכל ששהינו בו בעת הדלקת הנר.

הנס היותר גדול והמשמעותי שהמשאית מלאת התחמושת פגעה בשני בלוני הגז של חדר האוכל ולא קרה אסון לא לנו ולא לנהג המשאית שיצא ללא פגע והיה מבוהל ונדהם מגודל הנס.

מיד כולם פצחו בשירה ובתודה לה' יתברך וצעקו "נס חנוכה, נס חנוכה", האירוע הזה נחרט בזכרוני ולא ימוש ממני כל עוד נשמתי בי זה היה פשוט מעמד מרגש ומפעים של קידוש ה'.