ניסי הגולשים: הניתוח, התאונה והפיגוע

• עַל הַנִסִים: גולשי 'כיכר השבת' חושפים את הניסים האישיים
• הניסים של גולשי 'כיכר השבת': הטביעה, המחלה וההפגנה

אלפי גולשים נענו ליוזמה ושלחו אלינו את סיפורי הנסים שלהם, מתוכם בחרנו את עשרות הסיפורים המדהימים ביותר, וכעת אנו מפרסמים 18 סיפורים מדהימים ומרגשים. ההצבעה על הסיפור המרגש ביותר - בתחתית העמוד.

סיפורה של חיה

באמצע יום עבודה, הטלפון שלי צלצל. ראיתי על הצג את מספר הטלפון של בית הספר של בתי, איילה בת ה-9. הלב החסיר פעימה. עניתי ומיד התחלתי לשאול: "הכל בסדר עם איילה?", אלא שבמקום לשמוע את הדובר בצד השני, שמעתי צעקות ברקע.

"תעזרו לי, אני לא יכולה יותר לסבול, איייייי....", זה היה הקול של איילה.

מה קרה? שאלתי בבהלה, והמורה ענתה לי בבהלה אף יותר גדולה שאיילה נפצעה. היא שיחקה בהפסקה ב"קדרים באים" עם כמה מחברותיה, כמה "תופסות" אחזו בה בכח, היא הפעילה כח בניסיון להשתחרר - ואז כולן שחררו אותה בבת אחת והיא עפה על המעקה ונחבטה בגב.

ברקע נשמעות כל הזמן הזעקות של הילדה והיא מבקשת את אישורי לפנות אותה באמבולנס לבית חולים.

איילה יושבת וראשה על השולחן, המורה מבקשת ממנה להרים את הראש אבל היא אומרת שהיא לא מצליחה להזיז את הצוואר. הפרמדיקים שמגיעים מבקשים ממנה להזיז את הרגליים אבל היא לא מצליחה. הפרמדיק אומר במכשיר הקשר שמדובר בחבלת גב חמורה והילדה מועלית על אלונקה לאמבולנס שנוסע בצפירות רמות לבית חולים.

אני יוצאת מהחמ"ל שהקמתי לי בעבודה ולוקחת מונית לעין כרם. כל הדרך רצות לי מחשבות איומות בראש ואני מנסה להכין את עצמי לעובדה שברגע זה החיים שלי משתנים. שלחתי הבוקר לבית הספר ילדה בריאה ושמחה ועכשיו יש לי ילדה כאובה עם חבלת גב חמורה בבית חולים.

אנחנו מגיעים ביחד לחדר מיון ורופא ישר רץ לבדוק את הילדה. אני לוחשת תהילים ללא הפסקה. הרופא ניגש אלי עם חיוך מאוזן לאוזן. גברת, את יכולה להירגע, עמוד השדרה תקין לחלוטין. ייתכן שמדובר בשבר בצלעות אבל לא נראה שמדובר בחבלה רצינית.

צילום חזה מראה לנו שכל הצלעות שלמות, הילדה מתחילה להיראות נינוחה ואני ישר מתקשרת לעדכן את המורה. המורה מגיבה בתדהמה: "תגידי, מי זה הרופא הזה? זה לא נשמע לי אמיתי, אני האחראית בביה"ס על כל מקרי העזרה הראשונה מזה שנים ולא יכול להיות שטעיתי וזו לא חבלה רצינית. הילדה שאני ראיתי לפני שעה בבית הספר זו ילדה שהיה לי ברור שתישאר נכה לכל החיים".

המורה לא נרגעה וביקשה לדבר עם הרופא. היא ממש חששה שהולכים לשחרר אותנו בחוסר אחריות ומקצועיות. היא דברה עם הרופא במשך כמה דקות, הם ניתחו ביחד את כל האירוע ומסקנתם היתה שככל הנראה בזמן הפגיעה אחת מהחוליות שלה זזה והפעילה לחץ על עמוד השדרה. תזוזה כזו גורמת לכאבי תופת ועלולה לגרום לשיתוק. בד"כ במצב כזה צריך להחזיר את החוליה למקומה בניתוח מסובך וברוב המקרים נשארת נכות. אולם, מסתבר שכשהעלו אותה לאלונקה החוליה פשוט חזרה למקומה לבד!

השתחררנו לאחר כמה שעות, מחוייכים ומאושרים ולא יודעים איך בכלל להתחיל להודות לקב"ה על הנס העצום שזכינו לחוות. הרופא הזהיר אותנו שייתכן שיהיו לה כאבים חזקים בימים הראשונים, אבל גם זה לא קרה. הילדה חזרה לעצמה לגמרי ולא חשה שום כאב.

סיפורה של טליה

אני בת 37, נשואה ואם ל-3 ילדים, בני 6, 3 וחודשיים. החלום הכי גדול שלי הוא להיות להם לאם. כזו שמבשלת, מאכילה, מלבישה, משתעשעת, יורדת לגינה, מכבסת... צוחקת, פשוט אמא.

החלום המתוק הזה יכול להתגשם. אבל הוא רחוק ממני. רק בגלל...

בגיל 12 עברתי ניתוח בגב, במהלכו נפגעה רגלי השמאלית לצמיתות והפכה למשותקת. ניסיתי להתעודד. רגלי הימנית תייצב אותי, ואכן רגל זו הפכה לעמוד תווך.

שנה אחרי הניתוח, זכינו, אבי ואני לעלות ארצה. בגיל 18 אבי נפטר ע"ה ואני נותרתי לבד בארץ, ללא משפחה.

בשנים האחרונות טופלתי בזיהום של הרגל החזקה שלי, לאחר סבל רב הטיפולים נכשלו. אושפזתי בהדסה עין כרם והחליטו לבצע ניתוח מסובך של כריתת עצם הכרסול וטיפול אנטיביוטיקה למשך לחודשיים ולאחר מכן שוב לנתח.

הניתוח תוכנן למחרת, ביום רביעי. כשבעלי שמע על הניתוח הוא אמר בשום אופן לא, את יוצאת מבית החולים ונוסעים לתל השומר.

בחסדי ה' קיבלו אותנו למחרת, לקחנו את כל התיק הרפואי, כולל צילומים. כשישבנו עם מנהל המחלקה לאורטופדיה, הוא הביט בצילום ואמר כי לפי מה שהוא רואה בסיטי, הפיתרון היחידי שיש זה לעבור קטיעה של רגל ימין מתחת לברך.

בעלי אמר לרופא שהוא טועה, זה לא סיטי אלה צילום רגיל. הרופא התעקש שזה אכן סיטי, ואז הבנתי שלקחתי בהשגחה פרטית צילום סיטי שעשינו לפני האישפוז בהדסה ולא את הצילום הרגיל שעשו בהדסה.

הבנו איזה נס שלא עברנו את הניתוח בהדסה כי שם צילמו רק את הקרסול ולא את כל הרגל, מה שחסך לנו סבל של ניתוחים חוזרים ולא מועילים, כי למעשה הזיהום התפשט עד מתחת לברך, והייתי חייבת באופן פתאומי ניתוח כריתת רגל.

למרות הקטיעה היום אני מאושרת! כיום אני עם תותבת וסד ברגל שמאל, הולכת ומתפקדת כרגיל, ברוך ה'.

סיפורה של בתיה

בשנת 2018 גילו לבת שלי אביטל בת 3 גידול סרטני בראש - וזו התחלה של שורה ארוכה של ניסים.

גילנו את הגידול רגע לפני שהגיע לגזע המח, הרופאים הודיעו לנו, 'באתם בזמן, שיש עדיין מצב לטפל...'. החיים שלנו נעצרו, לא ידענו על מה להתחיל לחשוב קודם, על הילד הגדול בבית או על הילד חינוך מיוחד המוגדר פיגור בינוני?!

אביטל, היתה צריכה לעבור ניתוח פחות מיום מאז שהתבשרנו בבשורה הקשה כי הגידול גדול ומסוכן שישאר אפילו לשניה. מיד רצנו להתייעץ איפה לעשות וכו', כשקיבלנו אישור לעשות את הניתוח, הרופא הגיש לנו דף עם איזה 10 פעולות שיש מצב שאביטל תקום מהניתוח ולא תעשה אותם ותצטרך שיקום ארוך עוד לפני הקרנות וכימוטרפיה... והיא בסך הכל בת 3!

אביטל נכנסה לניתוח, העברנו את השם שלה לתפילה אצל רבנים וכו', לאחר 9 שעות של ניתוח קשה חיכינו במתח, מה יהיה, האם יקרה כל מה שהרופא אמר?!

הנסיכה התעוררה ואני מחכה לראות במה היא נפגעה - ופה הנס השני, הנסיכה קראה לי אמא ואפילו ביקשה קולה! כמובן שהרופאים באו לראות את הנס בעיניים שלהם.

אביטל לא יכלה שבועיים לרדת מהמיטה כי היינו בטיפול נמרץ ואחר כך במחלקה ומשם הביתה ליום אחד ומיד הטיסו אותנו לארצות הברית להקרנות שם הינו חודשים כשאת 2 הגדולים השארנו פה בלעדינו.

חזרנו לפני ראש השנה עם ילדה חלשה וקרחת מבריקה, והדרך שלנו לא נגמרה.

אחרי החגים התחלנו כימותרפיה קשה מאד פלוס השתלה מח עצמית, 4 סיבובים כאלו שכל פעם הרופא אומר לנו שהפעם זה יותר קשה מהטיפול הקודם וגם הפעם אני לא מבינה על מה הוא מדבר כי אביטל שלנו ילדה של נס!

בביקורות שאנחנו הולכים, הרופאים לא מאמינים שזו אותה ילדה שהם אמרו שהיא תצטרך שיקום...

ברור ה' אנחנו מודים כל יום לקב"ה על ילדת הנס שלנו!

סיפורו של יהודה

במשך כחמש שנים, חמי עבד עם גיסי במשרד מוכר, כשכל אחד בעיר אחרת, הם לא ראו אחד את השני, רק טלפונית.

לאחר כמה שנים החל מבצע בעזה שמנע מחמי להשאר בעירו עקב האזעקות הבלתי פוסקות ולכן הוא עבר לחמיו בירושלים, בעקבות כך הוא הלך לעבוד במשרד בירושלים, ושם בעצם לראשונה פגש את גיסי, שעבד שם במשך כחמש שנים.

חשוב לציין שגיסי לא אהב בעליל את עבודתו וחיפש במשך תקופה עבודה אך ללא הועיל, כשפגש את חמי לראשונה, התלהב ממנו כל כך ואמר לו בצחוק שיש לו גיס בשידוכים שמתאים לו בדיוק שווער כזה, והוא לעומת זאת ענה לו שבאמת יש לו בת בשידוכים מזה תקופה.

גיסי מתקשר אלי ואומר לי שיש לו שווער בדיוק בשבילי ושאין לו חצי מושג על הבחורה, לבד מזאת שהיא בחורת סמינר.

צחקתי בזלזול, אך לאחר לחץ מצד אימי שאמרה לי, 'מה אכפת לך, תלך תפגש, סתם רק בשביל לא לפגוע בגיס', הלכתי לפגישה הזו בידיעה שזה סתם בשביל לכבד.

כיום, אני ברוך השם נשוי לאותה בחורה ויש לנו בחסדי השם כבר שלושה ילדים, נשואים באושר ובעושר, שידעו כולם שגם כשזה נראה הכי הזוי אין טבע לפני הקב"ה.

סיפורו של נתנאל

אני במקצועי מעצב פנים, זה תחום שמאד קשה להיכנס אליו. ניסיתי המון פעמים, אך ללא הצלחה.

בשנה שעברה, לפני חנוכה, זימנו אותי לראיון עבודה בחברת מטבחים מאד גדולה בישראל, זה היה ממש עבודה נחשקת.

באמצע חנוכה הודיעו לי שקיבלו אותי לעבודה. זה היה ממש נס חנוכה בשבילי!

סיפורו של עדיאל

כבחור ישיבה חיפשתי בשידוכים בחורה עם יראת שמים, כשאז רצו להציע לי את האחות של גיסתי, אשתו של אחי.

יצאנו לפגישה אחת, שנמשכה שעתיים פלוס. מאוד רצינו אחד את השניה, אבל בגלל האמא של הבחורה, זה ירד.

מאז החלטתי להתפלל על הבחורה לזיווג הגון כי בסופו של דבר ידעתי שלא היא הורידה אותי, ומאוד הערכתי אותה.

לאחר זמן מה היא התחתנה, ובחתונתה, אחותי שלא הייתה אמורה להיות שם, ראתה בחורה אחת מתוך סמינר שלם והציעה לה אותי לשידוך.

כעבור ארבעה חודשים עמדנו בחסדי השם תחת חופה וקידושין כדת משה בישראל.

סיפורה של יהודית

לפני שלוש שנים, כמה ימים לפני חנוכה, בעלי בן ה-38 קיבל שבץ מוחי באמצע הלילה.

אני הייתי בסוף הריון מתקדם, והיה יוצא לי לקום מספר פעמים בלילה, כך שזיהיתי מיד כשהוא נפל ויכולתי להזמין את מד"א מיד ולא להפסיד זמן.

ברוך השם הגענו בזמן לחדר מיון, שם זיהו שהתפוצץ לו עורק בראש, מה שפגע בכל צד שמאל שלו והוא היה מאושפז שמונה ימים בטיפול נמרץ.

יום לפני ששחררו אותנו לשיקום בהר הצופים, הרגל חזרה לתפקד והוא הצליח ללכת עם עזרה ולכן במצב הנוכחי עם 5 ילדים קטנים בבית, החליטו לשלוח אותו לשיקום בית. זו היתה הצלה גדולה, לא לנדוד שוב בבתי חולים.

כעבור חודש מהאירוע ילדתי בן ובכל שנה בחנוכה אנחנו עושים סעודת הודיה, השנה נזכה לעשות סעודת הודיה יחד עם חלאקה לבננו היקר.

סיפורו של יעקב

יום אחרי החתונה של אחותי, נסעתי לעבודה באשדוד. חזרתי בלילה, בשעה 5, וכשהייתי ליד אוניברסיטת בר אילן בכביש 4, נרדמתי על ההגה.

פתאום התעוררתי, משהו כמו שני מטרים מתחנת אוטובוס, כשאני על מהירות של 90 קמ"ש.

סובבתי את ההגה במהירות והמשכתי בנסיעה כשכולי רועד מהמחשה, מה היה קורה אם לא הייתי מתעורר בזמן.

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו על שהצילני.

חזק וברוך לכם על שמפרסמים ניסים זה ממש נתן לי להבין תובנות חדשות על החיים.

סיפורה של אתי

לפני שלוש עשרה שנה, היינו זוג צעיר עם תינוק בכור. יצאנו לטייל בחורשה קטנה של אורנים ליד הבית. הלכנו, ולפתע, בלי שום סיבה מיוחדת - עצרנו.

בדיוק באותו רגע התנתק ענף ענק מעץ סמוך, ונפל ברעש מחריד על השביל, ממש לפנינו - בדיוק במקום שבו היינו אמורים להיות, לולי העצירה.

ניסים! תודה לך ה'!

סיפורה של איילת

לפני כמה חודשים יצאנו לקניות ולפתע התחלתי להרגיש לא טוב, סחרחורות וטשטושי ראיה. הלכנו לרופא משפחה והוא הפנה בדחיפות למיון. האמת, שלא הבנו מה הלחץ, אבל מכיוון שאני יחסית צעירה והתופעה לא שגרתית, הוא העדיף לא לקחת סיכון.

בילינו לילה מתיש בבית חולים שבמהלכו בדקו הרבה דברים. בסופו של דבר אמרו שהכל בסדר אך "על הדרך" גילו כי יש לי קרע ברשתית, מה שח"ו יכול להוביל להפרדות רשתית.

מיד קבעו תור לביצוע איחוי ואנחנו הבנו שכל מה שקרה היה רק בשביל שנעלה על זה בזמן. יש אנשים שיש להם קרע והם אפילו לא מודעים לו כי אין תופעות לוואי וזה דבר שחייב טיפול.

אם לא היינו מקשיבים לרופא והולכים ישר לבי"ח, למרות שהיה יום חמישי והשתחררנו רק בערב שבת, אולי זה היה נגמר אחרת...

סיפורה של מוריה

הנס שלי התרחש לפני ארבע שנים (שנת 2015) ובכל זאת, כל פעם שאני נזכרת בו אני מתרגשת ומתמלאת ברגשות הודיה לד'. הסיפור שלי ארע בעיצומו של גל הטרור שפקד את ישראל.

בעקבות עקמת בגב שיש לי, טופלתי בבית חולים סורוקה שבבאר שבע אצל רופא מהמומחים בארץ בתחום זה. הרופא הזה עבד בבית החולים בבאר שבע ובמקביל, בבית חולים בתל אביב.

אחרי תקופה הרופא עזב את העבודה בבאר שבע ועבר לטפל רק בתל אביב. בעקבות כך, גם אני עברתי לבית החולים שבתל אביב לקבל טיפול שם, בגלל שלא רציתי להתפשר על רופא אחר פחות מומחה.

בעקבות תור שנקבע לי לתאריך 18 באוקטובר 2015, חיפשתי זמני נסיעה: מבאר שבע לתל אביב. למרות החיפושים הרבים לא מצאתי את זמני הנסיעה של האוטובוס באתר. אמנם תהיתי מעט ביני לבין עצמי למה אני לא מוצאת, כי אף פעם לא קרה לי שלא מצאתי את זמני הנסיעה. ניסיתי להתקשר למודיעין הטלפוני של חברת האוטובוסים אך גם שם לא היה מענה.

למחרת, ביום הבדיקה, ניסינו לחפש שוב זמני נסיעה וסוף סוף מצאנו את זמני הנסיעות של הקו המתאים.

אבי, שהוא זה שהיה אמור לבוא איתי לבדיקה, אמר לי שיש לו תחושה לא טובה ושנוותר על הנסיעה באוטובוס וניסע ברכב הפרטי שלנו למרות שלא עשינו זאת אף פעם.

לאחר הבדיקה, בזמן שחזרנו ברכב שלנו, עברנו ליד התחנה המרכזית של באר שבע. לאחר כמה דקות שמענו בחדשות: פיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע.

עברו לי בראש כל מיני מחשבות והיית נסערת מאוד שהרי אם לא העיכובים של מציאת זמני האוטובוס ואילולי תחושותיו של אבי אולי היינו בזמן זה בתחנה המרכזית ומי יודע מה היה יכול לקרות לנו.

כאן המקום להודות לד' שהציל אותנו מהאסון הגדול שהתרחש ולא הייתי עדה לפיגוע שהיו בו מראות מזעזעים ולא בטוח שהייתי עומדת בהם. תודה לד' יתברך שחס ושמר עלי!

סיפורה של שוש

לפני כחודש עברתי תאונה, הכל קרה בתוך מספר שניות, ראות גרועה ב-60 קמ"ש, כריות האוויר נפתחו. האוטו התפרק וכמעט עלה באש.

ברך השם אני ובני בן ה-8 יצאנו ללא נזק. בני היה בשוק, פינו אותנו לבית החולים ולמחרת כבר עמדנו על רגלינו.

סיפורה של אמא

הכל התחיל בשבת חורפית קצרה כזו. הייתי פחות מחודש אחרי לידה. התינוקת הייתה רגועה ושלוה, תודה להשם, אבל שני הילדים הגדולים יותר - בני חמש ושנתיים וחצי פיתחו במהלך השבת חום.

לא דאגתי.

חורף, ילדים, חום. כנראה איזה וירוס שכבר יעבור, חשבתי. ביום ראשון הם הקיאו. התור לרופא היה רק בעוד יומיים, ביום שלישי. עדיין לא מיהרתי ולא נלחצתי.

הקטן יותר בכה כל היום והתלונן על כאבי ראש. נתתי אקמול ונורופן לסירוגין, על-פי ההוראות. ביום שני הגדול הרגיש כבר יותר טוב, והחום התחיל לרדת. אבל הקטן היה עדיין עם חום גבוה, כאבי ראש והקאות.

ואני מנסה ככה לתמרן בין כולם: תינוקת בת פחות מחודש, ילד חולה שמרגיש מאוד לא טוב, ילד מבריא, ועוד ילדה בת 4... והבית... והכוחות שהולכים ונגמרים...

בשעות הצהריים המוקדמות הקטן נרדם. התעורר מידי פעם, עבר ממקום למקום והמשיך לישון. זו היתה הקלה בשבילי. סוף סוף קצת שקט... אם רק הייתי יודעת...

בשעה ארבע בערך הוא הגיע למטבח, לקח בקבוק מהשיש וחזר לחדר. הלכתי אחריו כדי לראות מה שלומו, ראיתי אותו שוכב ישן, עם הבקבוק ביד, לא שותה בכלל. ריחמתי עליו, סידרתי לו את השמיכה שיהיה לו נח, והלכתי, עדין לא חשדתי.

בשעה 5:30 בעלי חזר. אני הייתי באמצע אמבטיות ל"גדולים".

ביקשתי ממנו שילך לחדר לנסות להעיר אותו, כי הוא כבר ישן כל הצהריים, ואני רוצה שיהיה לי "לילה"... אם רק הייתי יודעת איזה לילה...

אחרי דקה בעלי מגיע עם הילד על הידיים, ואומר לי שהוא מזמין מד"א.

הסתכלתי על הילד - ישן. פנים קצת נפוחות. קראתי לו: 'מיכאל, מיכאל!' הוא פתח עיניים ועצם אותם שוב מיד. ככה מספר פעמים. התקשרנו למד"א. אמרנו שנראה שהילד אפאטי.

ההוראות היו ברורות: תשכיבו אותו על שולחן, שימו עליו מגבת רטובה, תצבטו אותו לראות אם הוא מגיב...

צבטנו. הוא הזיז את היד אבל לא בכה.

תוך דקות מד"א והצלה היו אצלנו בבית.

הגדולים יצאו מהאמבטיה מפוג'מים כדי לראות מה הבלאגן, וגילו את הבית מלא באנשים וכלים מפחידים.

שמו לו חמצן.

שאלתי: מה קורה? למה חמצן?

ענו לי: שמענו משהו קטן, שמנו לו שיהיה לו קל יותר, ולקחו אותו.

אני נשארתי בבית. התקשרתי לאמא שלי שבאה מיד. אבל לא הייתי לחוצה. משום מה הייתי בטוחה שזו התייבשות, הרי הילד לא אכל ולא שתה כמעט במשך יומיים, והקיא...

יתנו לו עירוי ויחזור הביתה.

איזו אופטימיות...

סיימתי להשכיב את הילדים וחיכיתי לטלפון מבעלי. כשניסיתי להתקשר הוא לא ענה. רק אחרי הרבה זמן הוא חזר אלי והתחיל לטפטף לי את המצב. (בכל זאת יולדת...)

הוא בערפול הכרה... עשו חבירה לנט"ן... האישונים לא שווים... מכניסים אותו לסי.טי.

אחרי הסי.טי. הוא סיפר לי ככה בזהירות שיש בצקת במח, וחושדים בדלקת קרום המוח... הוא לא סיפר לי שהייתה בצקת חמורה מאוד, שלחצה על כל הראש... והכינו צוות החייאה, והרופאים הסתודדו בצד עד שכמעט פרחה נשמתו של בעלי...

העבירו אותם לאיכילוב, שוב בנט"ן. שוב סי.טי. והחלטה על ניתוח מידי.

בשלב זה קראו לי לבוא לבית החולים. אחותי שמרה על הילדים ואני נסעתי. ראיתי אותו ערום, מוקף מכשירים, רדום, ופנים מנופחות (מהבצקת), הספקתי לתת לו נשיקה ומיד לקחו אותו.

באחת עשרה בלילה מיכאל נכנס לניתוח חירום בראש, לניקוז הנוזלים.

וכאן אספר על הניסים... והיו הרבה כאלה...

הנס הראשון: שגילינו את המצב יחסית בזמן, הרי יכולתי לתת לו להמשיך לישון מתוך רחמים ולא לנסות להעיר אותו.

הנס השני: שהגענו לבית חולים כזה, שהודה שהמצב גדול עליו, שיש מחלקה מתאימה יותר ומקצועית בבית חולים אחר, ושהעבירו אותו בלי לעשות בעיות. באותה מידה יכולנו להגיע לבית חולים אחר, שלא היו משחררים אותנו, ומנסים לטפל בו לבד... אציין שבאיכילוב - יש את הנוירוכירוג לילדים הטוב ביותר בארץ!

והנס השלישי: בגלל שחיכו לי שאגיע מעיר מגורי לאיכילוב, בינתיים הסתמן שיפור קטן במצב הבצקת, כנראה בעקבות התקפת האנטיביוטקיה שקיבל בבית החולים הראשון, ובמקום לנתח ולפתוח את כל הראש, מאוזן לאוזן, במטרה להוריד לחץ מהמוח, פתחו בניתוח 'רק' פתח קטן, וניקזו דרכו את הנוזלים שלחצו כל-כך. המנתח סיפר שהם קיבלו "שפריץ" רציני.

אבל האמת היא שהשיפור היה בזכות משהו אחר - כי באותה שעה נערכו תפילות רבים לרפואתו בכל מיני מקומות, גם בקבר החזון-איש!

אחרי שעה וחצי הוציאו אותו לטיפול נמרץ. במהלך הבוקר הצליחו ב"ה להוריד לו את ההרדמה, והוא התחיל לנשום בכוחות עצמו.

אבל מאותו בוקר (יום שני) ועד יום חמישי, הוא לא היה "הוא". לא חזר לעצמו וגם לא התקדם. כן מיקד מבט, אבל לא דיבר, רק בכה כל הזמן. מה לא ניסינו... אפילו מבלוני הליום צבעונים הוא בכה. לא רצה לאכול, ולא זז כמעט.

ואז קרה המפנה.

ביום חמישי בערב נערכה בשכונתנו תפילת רבים בהשתתפות כל תושבי השכונה לרפואתו. אני הייתי באותה שעה בבית הוריי, נעזרנו בהם רבות בתקופה הקשה הזו, יחד עם שאר הילדים.

והנה טלפון מבעלי: מיכאל יושב!

כעבור דקה או שתיים: הוא רוצה לדבר איתך!

והוא אכן מדבר איתי. וצוחק. צוחק! אחרי שבוע של בכי!

ניסי ניסים. הזוי. בבית הכנסת שלנו מתפללים, ובבית החולים מתרחשים דברים. התפילה הביאה לנו את הילד שלנו חזרה, גם פיזית - בשעת הניתוח, וגם נפשית.

מכאן ואילך היתה התקדמות רצינית, הוא התיישב וזז, דיבר, וצחק ושיחק עם הרופאים...

אילולי הנהלים שמחייבים אותו להישאר בטיפול נמרץ למעקב לפחות שבוע, נראה שכבר ביום שישי היו מורידים אותו למחלקה רגילה, אבל הנהלים, נהלים, ונשארנו שבוע בטיפול נמרץ. אחר-כך שבוע נוסף במחלקה רגילה, כדי לקבל אנטיביוטיקה בווריד + מעקב על הפתח בראש.

וזהו.

הסיפור מאחורינו.

ילד שהכינו לו צוות החייאה. ילד שדיברו איתנו על אפשרות של פגיעה נוירולוגית. חזר ברוך ה' הביתה בריא ושלם! היום אין זכר ב"ה למה שהיה, ולפני חודשים ספורים, בחג הסוכות, חגגנו לו חלאקה.

אבל קצת קודם לכן - בל"ג בעומר, אחרי שהיינו במעקבים המתבקשים, והתוצאות הראו שב"ה הכל בסדר והילד ממשיך להתפתח, החלטנו לערוך סעודת הודיה.

שכרנו אולם גדול, הזמנו את כל המשפחה המורחבת, הדלקנו מדורה גדולה, הבאנו קייטרינג, וערכנו סעודה כדת וכדין לכבוד הנס. הגברים שרו שירי התעוררות והודיה, אמרנו "נשמת" ברב עם, ובעלי סיפר לכולם את הניסים הרבים ואת כוחן של התפילות. זה היה מאוד מרגש, ומחזק!

סיפורה של רננה

לחצות כביש בבני ברק, צריך הרבה תפילה. אבל, מה שארע לי לפני מספר שנים - היה נס ממש.

חציתי את הכביש במעבר חציה כראוי, הבטתי לצדדים, ורק אז פסעתי וחציתי, ולפתע... ממש משום מקום, הגיח אופנוע כבד ומרעיש, ממש מפלצת, וחלף על פני, תוך שהוא נוסע על בהונות רגלי.

ממש כך, המהירות שלו היתה כה גדולה שאפילו לא נעצרתי אלא המשכתי והוא כבר כלא היה.

הרגלים צרבו לי מאד, אפילו בשאר הגוף חשתי את חום המנוע... זה היה כהרף-עין, ממש נס כברק.

הבנתי, שבשמים היה דיון אודותיי, ובשבריר שניה נידונתי לחיים. תודה לבורא עולם על הנס!

סיפורו של אליהו

הייתי לפני עשר שנים גבאי של אחד האדמו"רים, עד פטירתו.

לאחר הפטירה, מצאתי עבודה שעסקתי בה כעשרה חודשים. כחודשיים חיפשתי עבודה, שלחתי קורות חייפ לעשרות משרות פוטנציאליות, התייצבתי לראיונות - אך עבודה אין והפרנסה לוחצת.

הגעתי לקברו של הרבי, ביום השנה הראשון, וקראתי מקירות ליבי: "רבי, הייתי איתך כל חיי, בכל הרגעים הקשים והשמחים, בטוח אני שתוכל להושיעני גם כעת".

עוד בהיותי בהר הזיתים צלצל הטלפון ועל הקו מזכירה של אחת המשרות שפניתי אליהם. המזכירה הבהירה כי מדובר בעבודה שמהנדסים מבצעים ואני אינני מהנדס, אמרתי לה שבכל אופן אתייצב לראיון שנקבע למחרת היום.

בראיון, שבו על הבהרה, אך מצידי הובהר כי אנסה ואלמד תוך כדי עבודה את הנדרש והמוטל.

וראו זה פלא שמיימי, ביום ראשון הקרוב ימלאו בדיוק עשר שנים לראיון, והנני עדיין בתפקיד שאף שודרג במרוץ השנים. הסיפוק והשמחה ממלאים את יומי וההודיה לבורא כל עולמים על רוב חסדו ממלאים את ליבי כדרך כל יהודי מאמין.

סיפורה של מרים

לפני שלש שנים ראיתי לפתע טשטושים בעיניים, והדבר חזר ונשנה פעמים רבות, עד שבעלי לחץ עלי שאלך לבדוק אצל רופא עיניים.

הרופא איבחן את הבעיה ושלח אותי לבית חולים מיד.

הגענו לבית חולים והתחלנו ברצף של בדיקות, עד שהגיע רופא מומחה ובדק את העין לעומק. כעבור כמה דקות אמר שהוא לא רואה כלום אבל ציין שהוא רוצה לבדוק עם מכשיר מיוחד יותר לעומק.

בנתיים, עד שהלך להביא, דברתי עם בעלי ואמרתי לו: "אין מצב שאין לי כלום, אני לא רואה טוב", החלטנו לקבל על עצמנו שנתחזק בשמירת העיניים.

בנתיים, הרופא חזר, וכעבור דקות של בדיקה דקדקנית ראה בזווית העין למטה את הבעיה ואמר לי: "גברת, את מחר בבוקר עוברת כאן ניתוח של הפרדת רשתית". הוא הוסיף ואמר לנו: "תדעו לכם שהקב"ה אוהב אתכם כי אם הייתם מגיעים עוד יום אחד או מקסימום יומיים, לא היה ניתן להציל לך את העין".

חשוב לציין שהפרדת רשתית זה לא משהו שקורה בגיל 24 אלא בגיל 80 ומעלה...

ב"ה הניתוח עבר בהצלחה, אומנם עם מספר גבוה מאוד מאוד ועם הרבה קשיים ביום יום, אבל אנחנו מודים להשם על כל רגע שאפשר לי לראות.

ויה"ר שנזכה יחד עם כל ישראל לראות את הטוב שיש בכל אחד מעם ישראל ונזכה לראות את הגאולה במו עינינו, אכי"ר.

סיפורו של אהרון

כאשתי הייתה בשבוע ה-8 להריונה, אך לפני מספר שבועותף הלכנו לבדיקה שגרתית אצל הרופאה, והיא הודיעה לנו שיש שק הריון - אך אין עובר. בשפה המקצועית זה נקרא 'הריון מדומה', כך שצריך לסיים את ההריון הזה, כי זה יכול לסכן אותה.

הרופאה הפנתה אותנו אל בית החולים, פנינו קודם אל הרב והוא אמר שבשבוע כזה מסתמא שהרופאה צודקת.

בדרך לבית החולים אישתי אמרה לי: "אני לא רגועה, אני רוצה שתשאל אחד שמבין, איזה בית חולים עדיף ללכת".

שאלתי עסקן רפואי והוא המליץ לנו על תל השומר. הלכנו לשם, הרופא אכן אמר שזה כנראה הריון מדומה ושלח אותנו למזכירות לקבוע תור, שם אמרו לנו שיש תור עוד שבוע, אך אם החום יעלה - שנבוא מיד.

יום לפני התור, הלכנו לאולטרסאונד (זה הפרוצדורה שלפני הניתוח) והבלתי יאומן קרה!

פתאום יש דופק, יש עובר והכל תקין.

בכי של שמחה פרץ בחדר, הודנו לה' יתברך על הנס המופלא שעשה איתנו.

סיפורו של אורי

ביום ל''ג בעומר תשע''ט חזרתי יחד עם 6 אנשים נוספים ממירון, מהילולת התנא הקדוש זיע''א.

בדרך, הרכב התהפך 4 פעמים והתרסק, התרסק פשוטו כמשמעו.

אני איבדתי את ההכרה, הורדמתי והונשמתי 5 ימים. בין הנפגעים בתאונה, המצב שלי היה הקשה מכולם.

עברתי סידרת ניתוחים קשים. חוליות, שבר בגולגולת, פה ולסת. הרופאים ניבאו שחורות ולא נתנו צ'אנס מירבי ודיברו על זמן רב לשיקום.

כיום, כעבור כחצי שנה, אני בריא ושלם, מודה לה' יתברך על כל הטוב אשר עשה עימדי, רץ, פועל, היה כלא היה.

ומשהו לסיום... אני ואשתי נשואים 5 וחצי שנים ללא ילדים, והתבשרנו שבועיים לפני התאונה שזכינו בזרע קודש ברך ה'.

לפני שבוע וחצי אשתי ילדה בשעה טובה ומוצלחת!