ניסי הגולשים: הטביעה, המחלה וההפגנה

• עַל הַנִסִים: גולשי 'כיכר השבת' חושפים את הניסים האישיים

אלפי גולשים נענו ליוזמה ושלחו אלינו את סיפורי הנסים שלהם, מתוכם בחרנו את עשרות הסיפורים המדהימים ביותר, וכעת אנו מפרסמים 15 סיפורים מדהימים ומרגשים. ההצבעה על הסיפור המרגש ביותר - בתחתית העמוד.

סיפורה של מיכל

זהו נס שקרה בט"ו באב לפני 15 שנה, לאיתמר שלנו.

נסענו פעם ראשונה סוף סוף לנופש במלון בירושלים - בעלי, אני ו-4 ילדינו. חיכינו כ"כ לנופש הזה, מכיוון שיש לנו ילדה עם צרכים מיוחדים, ורצינו לצאת ביחד איתה.

אנחנו מהצפון וסגרנו לשלושה ימים. הגענו למלון ביום ראשון, בערב יצאנו לכותל, התפללנו ואכלנו ארוחת ערב, לאחר מכן התארגנו לשינה, הכל היה בסדר.

למחרת בצהריים, ט"ו באב, זה קרה.

במלון יש בריכה שהיתה מותאמת לציבור החרדי בהפרדה. נכנסתי עם הבת שלי עם הצרכים המיוחדים לבריכה, נהנינו מאוד מאוד, זה היה בזמן נשים.

אחרי שסיימנו, הבנים חיכו מאוד להיכנס. שלושת הבנים שלי נכנסו עם בעלי לשחות, בשלב מסויים לקראת הסגירה של הבריכה, בעלי מבחין שאיתמר לא נמצא.

הוא נכנס למלון ולתא המקלחות - והוא לא נמצא.

בשלב מסיום אחד המתרחצים שנשארו לפני סגירת הבריכה הבחין במישהו שנמצא במים. אותו בחור צעק למציל שיש בבריכה ילד, המציל זינק לבריכה ועד שהמציל הציל אותו, איתמר בלע מלא מים.

הזמינו ניידת טיפול נמרץ ועד שהגיע נט"ן המציל טיפל בו, לקח להם 45 דקות עד שחזר הדופק. אחרי שקרעו את השמיים בפרקי תהילים ובחסדי ה' חזר הדופק לאיתמר.

איתמר היה מאושפז במצב קריטי במשך שבועיים בהדסה עין כרם, הרופאים נלחמו על חייו, הוא היה במצב קריטי. הכניסו אותו למיטה קרח, לייצב לו את החמצן בגוף, וכך הוא היה במשך שבוע וחצי, מחוסר הכרה.

לאחר מכן העבירו אותו לבית חולים לוינשטיין לשיקום שנמשך שנה. איתמר הגיע לשם במצב צמח, ארבעה חודשים הוא היה כך. קרענו את השמיים בתפילות ובתחנונים, הלכנו לגדולי הדור לקבל ברכה ועצה, נקראו ספרי תהילים על ידי תינוקות של בית רבן, שפכנו דמעות על גבי דמעות, נתנו צדקה וקיווינו לנס.

המשפחה כולה נרתמה לעזרה בבית, בו יש ילדה עם שיתוק מוחין ועוד 2 ילדים שזקוקים לחום ולטיפול של אבא ואמא, אחד משנינו היה צריך להיות עם איתמר לצורך השיקום. כל יום שעבר היה נס עצום.

איתמר לא הזיז כלום בגוף, הרגל והיד שלו התעוותו עקב הטביעה, והלשון שלו נחתכה לשניים עקב טונוס שהיה לו, וברוך ה' הלשון גדלה.

איתמר התחיל להזיז תחילה את הזרת של היד, אח"כ את שאר האצבעות, אחרי טיפול אינטנסיבי, ולאט לאט את היד והרגל. איתמר אכל דרך זונדה, אח"כ גם זה ירד לו כי הוא הצליח לאכול לאט לאט, ממש ראינו את חסדיו הגדולים של הקב"ה, יום יום, שעה שעה, רגע רגע.

איתמר היה בקומה 4 וחצי חודשים, הוא קיבל טיפולים לשיקומו, הוא לא דיבר, לא אכל, לא שתה ולא הלך, כלום. הכל מהתחלה כמו תינוק שנולד, לאט לאט הוא השתקם אחרי שנה שלימה של תפילות ותקווה. קרענו את השמיים.

איתמר בחסדי ה' יצא מבית החולים כשהוא הולך על רגליו!

רק אציין שהוא היה מתחת למים במשך 10 דקות והסיכוי להינצל שאף לאפס, זה ניסי ניסים, הכל בחסדיו של בורא עולם.

לפני חודש איתמר חגג 21. הוא הולך על הרגליים, מחייך, מדבר, אומנם מוגבל בראש כי איבד חמצן, והשיקום היה ממש מתיש ומעייף, אך בחסדיו הגדולים שאיתמר השתחרר מבית חולים נולדה לנו בת, שזה ממש היה נס בתוך נס.

ולנו נשאר לומר מזמור לתודה, אין אנחנו מספיקים להודות ולשבח את שמך הקב"ה בכל זמן ועת. תודה אבא שבשמים על הנס הענק.

סיפורה של אורטל ק.

זה סיפור של אמא שלי, שקרה לפני 25 שנה. אמא שלי קיבלה דיזקוז, מחלה של כאבים מאוד חזקים בגב, אחרי שילדה את אחי שאחריי. הכאבים היו מאוד חזקים וכל הרופאים שהלכה אליהם אמרו לה 50-50, או ניתוח שיצליח או שתהיי מרותקת לכסא גלגלים ח"ו.

אמא שלי לא הסכימה בשום אופן. היא היתה בבית עם ילדים קטנים וניסתה עד כמה שניתן להתגבר על הכאבים. אבי לקח אותה לכל מומחה אפשרי בצפון, כל מה שניתן.

אמא שלי עלתה לארץ בגיל 14 ולא ידעה קרוא וכתוב מלבד א'-ב' ופרנסה את משפחתה. באותן שנים היא התחילה להתחזק והתחילה לדבר עם ה', היא גילתה את ספר התהלים ולאט לאט התחילה לקרוא, לבד.

היא אשה מאוד תמימה עם ה', ואמרה לו שאם יקח לה את המחלה הזו היא תוריד את המכנסיים. וברוך השם לאט לאט הכאבים פסקו, אחרי 7 שנים! היא הרגישה חום אש בגופה וברוך השם הכל עבר ממנה כלא היה!

מאז, היא התחזקה והיום היא עם כיסוי ראש. מתפללת רבות רבות וממשיכה להתחזק.

אמא שלי טיפוס שמעולם לא יצאה מהארץ והחלום שלי זה להטיס אותה לראות קצת עולם מנפלאות הבריאה, היום כשהיא בת 70, שתהיה בריאה!

סיפורה של רבקה

ברוך ה' זכינו בילדה מקסימה, כמעט 3 שנים לאחר החתונה, וציפינו לבאים בתור, אבל הרופאים "ניבאו" אחרת. "נס שהיא הגיעה, אין סיכוי לעוד, מצטערים", הם אמרו.

המתנו עוד קצת וכאשר ראינו שאין חדש נגשנו לרב חיים קנייבסקי והוא הבטיח שיהיה בסדר. אחרי שנה נגשנו שוב, ובעלי אמר לרב שהרב הבטיח שלא נעשה כלום ויהיה בסדר. הרב חייך, ואמר שוב ושוב: אל דאגה, יהיה בסדר.

וכך היה!

באותה שנה נפקדנו בבן זכר, ילד מיוחד ושמו אפרים, "הבן יקיר לי", וזה לאחר 9 שנות צפייה.

לאחר השמחה הגדולה חשבנו שזהו, קבלנו את שלנו, אבל שנה לאחר מכן, ברוך ה', שוב זכינו להיות בהריון, כמובן באופן טבעי, זה היה נס כפול ומכופל, כאשר לא ציפינו אליו בכלל, וכך הגיעה ילדה נוספת. ברכת הרב התקיימה פעמיים.

הנס הענק הוא שבמהלך ההריון עשינו ויתור ענק למשפחה שגרמה לנו המון סבל, ייסורים ועוגמת נפש, ללא כל סיבה, ובכל אופן וויתרנו מכל הלב.

בזמן הלידה חווינו עוד נס גדול. בתנו התינוקת נולדה בניתוח חירום, היא אפילו קיבלה החייאה במהלך הלידה מרוב שמצבה היה לא טוב, וברוך ה' לא נשאר שום השלכות לעתיד במצבה הרפואי. אנחנו בטוחים שהיא נצלה בנס גמור, נגד ציפיות הרופאים, רק בזכות הוויתור שעשינו כמה חודשים קודם לכן, מסיפור זה למדנו שמוויתור והקשבה לדעת גדול הדור - אף פעם לא מפסידים וזה לא הולך ריקם!

זכינו לנס בתוך נס שבתוך נס!

סיפורו של יהודה ב.

הסיפור שלנו אירע במוצאי שבת. אשתי הרימה את הפלטה מעל הכירה של הגז, ולהפתעתה היא מגלה שהגז היה דלוק כל השבת על אש קטנה, ומכסה הזכוכית של הגז - חצץ בין הגז לפלטה.

אשתי הרימה את מכסה הזכוכית וחיכתה שהוא יתקרר, כי היה בוער.

לאחר שעה, ישבנו לאכול סעודה רביעית עם הגב לגז, סיימנו, ברכנו ברכת המזון, וקמנו לעבר החדר.

חצי שניה לאחר שיצאנו משם, מכסה הזכוכית התנפץ בבום ענק וכל הזכוכיות עפו עד החדרים בבית, רסיסים קטנים קטנים, זה היה נראה כמו פיגוע.

איני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו היינו נותרים לשבת שם חצי שניה יותר, כל הראש, הגב והגוף כולו, היה מוצף בזכוכיות נוראיות, נצלנו בנס מש גדול.

סיפורו של ישראל

שמי ישראל ואת הנס שלי אני רוצה לשתף משתי סיבות, האחת זהו גודל הנס והשני סגירת המעגל שלו.

בשנת תשס"ה, חול המועד פסח, יצאנו יחד עם משפחתי לטיול ברחבי הצפון, הכל התנהל כשורה עד הרגע בו התחלנו לנסוע חזרה, בסופו של היום.

באמצע הנסיעה, כשכולנו מספרים את חוויות היום, קרתה לנו תאונה ליד מחלף זכרון. בן דודי, שהיה ילד יחיד בן 12, נהרג, ושאר נוסעי הרכב נפצעו ברמות שונות.

אני הייתי עם רמת הפציעה הקשה ביותר, שבועיים שכבתי ללא הכרה, מורדם ומונשם, כשאבא ואמא שלי שופכים ליבם כמים לאבינו שבשמים, שלפחות אפקח עין.

א-ל כביר לא ימאס תפילת רבים, ולמרות שהרופאים לא נתנו הרבה תקווה, ב"ה התעוררתי לצהלת בני משפחתי, ששהו כל העת ליד מטתי. מיותר לציין שהשיקום כולו לקח למעלה משנה אבל בסופו של שיקום יצאתי ללא רבב ברוך השם.

את המעגל סגרתי לפני כמה שנים, כאשר הגעתי להבנה שיחד עם השגחה פרטית היו שותפים להצלה שלי אותם מלאכים שטיפלו בי באותם רגעים קשים, ולכן הצטרפתי להיות חלק מאותם מלאכים, והיום בזמני הפנוי אני מגיע לתחנת מד"א, עולה על מדים ולוקח אמבולנס למשמרת, כדי לעשות טוב לאנשים שצריכים את זה, בדיוק כמו שאני הייתי זקוק אז באותם רגעים עת הייתי על הכביש מחוסר הכרה ומשווע לעזרה.

סיפורו של דוד

שמי דוד, אני אברך ואב ל-3 בנים. בני הגדול בן 8, ואחריו יש לי ילד בן 7 עם אוטיזם קשה מאוד, ועוד בן בשם מנדי שהוא בן 5.

לפני כשנה וחצי הודיעו לנו שגם בנינו הקטן מנדי, לוקה באוטיזם. מאותו היום חרב עלי ועל אשתי עולמינו, הרגשנו שזהו, אין כבר כוח להמשיך, לא את הזוגיות, לא את כל התא המשפחתי, פשוט היתה הרגשה לשנינו שאין כבר כוח לטפל בשני ילדים עם אוטיזם.

המשבר היה כל-כך גדול, שלא יכולנו לעכל את המצב, שהרי כבר ידענו מהגדול מה זה אוטיזם, ועד כמה זה דורש טיפול מסור, כמו כן המצב הכספי בבית היה נוראי, ממש נוראי, לאשתי לא היתה יכולת נפשית לעבוד, וכמו שכבר כתבתי, אני אברך, הייתי לומד בכל מיני סוגי כוללים בכדי להכניס עוד כמה גרושים, אבל אי אפשר להתקיים מזה.

בחנוכה, בשנה שעברה, בכל בית אנשים רקדו עם הילדים, שמחו איתם בהדלקה נרות, אך אני ואשתי ישבנו ובכינו בהדלקת נרות, בכי נוראי לבורא העולם, שיעזור לנו שלפחות הבן השני לא יכנס לדבר הנוראי הזה שנקרא אוטיזם.

הנס הגדול הוא שפשוט מעל לכל ציפיה ומעל לכל מה שאמרו, שהילד אוטיסט לכל דבר, כיום הוא מתקשר, מדבר, שמח ומתנהג ממש כילד רגיל.

כמה שזה נשמע מטורף גם האנשים שטיפלו בו במשך שנה וחצי, ואני מדבר על עשרות אנשים, פסיכולוגים, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, נוירולוגיים, מאות טיפולים מכל הסוגים שרק אפשר, רצנו לכל מקום בארץ לנסות לעזור, וה' ברחמיו המרובים פשוט ריחם ולא ניסה אותנו בשנית באותו הניסיון.

כיום, מנדי ברוך השם מדבר רגיל, מתנהג רגיל, והפך לאדם חברותי ממש. נולד לנו ילד חדש. אני זוכר שהמשפחה אמרו לי ולאשתי, צאו לכם לחופשה אנחנו נשלם, אולי זה ירגיע מכם קצת את המצב ואת הכאב ויעזור לכם בזוגיות, אך באותם ימים לא היינו במצב של לצאת, היינו פשוט באבל על הילדים, כיום ב"ה המצב קל יותר.

אני מתאר לעצמי שאנשים יכתבו כאן כל מיני סוגי ניסים מיוחדים אבל אני חושב שהמסר שאני יכול לתת זה ששום דבר לא מובן, שום מילה שילד מוציא מהפה לא פשוטה או מובנת מאליה, שום צחוק עם מבט בעיניים לא מובן, כל הסתובבות של ילד מבטן לגב הינה בגדר נס, כל מבט של תינוק בעיני אימו ואביו הוא דבר מיוחד ולא מובן, כיום אנו עדיין מטפלים בשני ילדינו עם מבט של תקווה, והנס שה' עשה לנו עם בנינו הקטן עושה לנו שמחה גדולה.

סיפורו של אברהם

אני עושה עוד מעט בר מצוה לבן שלי, ומישהו שאני לא יודע עד היום מי זה, הפקיד לי לחשבון הבנק סכום גדול (מעל 10,000 ש''ח) שזה מאוד מאוד עזר לי.

אני מאמין שה' שלח לי את זה וזהו נס גדול.

סיפורה של מירי

לפני שנה וחצי, במהלך בדיקה שגרתית בהריון, הודיעו לי על בעיה בלב, ר"ל, ולכן, הודיעו לי שאני חייבת לעבור ניתוח לב שעלול לסכן את העובר.

היה זה בערב פורים, היינו בהלם, התפללנו ופנינו לכל הגורמים האפשריים.

שליח ה' הרב אלימלך פירר הי"ו, קישר אותנו לרופא מומחה, פרופ' ויקטור גויטע מתל השומר, וב"ה, הצליח להציל את המצב ע"י צינתור ללא ניתוח וללא הפלה, ל"ע.

בחסדי ה' חגגנו לא מכבר יום הולדת לבתנו היקרה. "חסדי ד' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו".

סיפורו של יהודה ד.

נהגתי לחבר חתן ביום החתונה, עשינו תאונה עם האוטו המקושט, כל הקדימה של האוטו - הלך.

ברוך ה' שלא נגענו בהולכי רגל ולא ברכבים, הרגשתי שה' לצידי, בלי שום נפגעים. תודה לאבינו שבשמים.

סיפורה של אורית

הנס הגדול שלי קרה בדיוק בשנה שעברה, ערב נר ראשון של חנוכה. הייתי בחופשת לידה עם בני בן החודש, ויצאתי איתו לסידורים ברחוב רבי עקיבא בבני ברק.

אני זהירה שלא לוקחת שום סיכון ולא יודעת איך זה קרה לי. נעצרתי בפתח של חנות, כאשר אני מתבוננת בחלון הראווה שהצליח להסיח את דעתי... עצרתי את עגלת התינוק והמשכתי להסתכל בחלון.

לפתע העגלה התדרדרה לכביש, ברבי עקיבא, שהיה סואן, ואני לא שמתי לב. בחסדי שמים עבר שם אוטובוס שעצר בדיוק והעגלה נעצרה בו, איזה בחור, שליח, שראה זאת, תפס את העגלה כאשר הנהג נסע, ובחסדי שמים הציל לי את הילד מפגיעה בטוחה ואפילו קטלנית.

כשקלטתי את זה הייתי כ"ל כך נסערת, שלקח לי מס' ימים להתאושש... כמובן שיש במחוזותינו אנשים טובים שהרגיעו אותי באותו רגע ונתנו לי תמיכה כדי להרגיע את רגשות האשמה שהרגשתי, וגם לראות את גודל הנס ואת התינוק המתוק שלי ישן בשלווה בעגלה, שחשוב לציין שלא חש בכל ההיסטריה סביבו.

הכי חשוב, תודות לבורא עולם, הפעם באמת הרגשתי מה שניות בודדות יכולות לחולל. כשראיתי זאת הבנתי כמה גדול הנס שהיה לנו. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

סיפורה של קרן

יש לי בעיה בעיניים, וברוך השם אני רואה כמה שעות רק עם עדשות מיוחדות, עם משקפיים אין ראיה. לפני כמה חודשים קמתי בבוקר, שמתי את העדשות ואני לא רואה כלום. הלכתי לרופאים, בדיקות והכל, והם אמרו: "אין מה לעשות, לא יודעים מה הבעיה, הכל תקין, אבל פתאום רק לא רואים כלום עם העדשות".

עשיתי בירורים ואמרו לי אין מה לעשות הראיה לא תשתפר. לא ידעתי מה לעשות.

פניתי לרופא כל בשר, מלך מלכי המלאכים, ואמרתי לו: "ריבונו של עולם, אני לא יודעת מה לעשות. הכל אני עושה בבית לבד, אין לי עזרה, אני אמא ל-8 ילדים בלי עין הרע, הילדים עוזרים ובעלי בקושי בבית, מה אני יעשה?".

ככה דיברתי לבורא עולם ואמרתי לו: "הכל ממך, רק אתה יכול לעזור לי", וברוך השם אחרי חודש חזרה לי הראיה. תודה לבורא עולם, ברוך פוקח עיוורים.

סיפורו של אריאל

אספר לכם נס משמיים שקרא לי לפני שנים כדי שלא תאבדו תקווה בשום מצב כי לה' הישועה בפועל ממש.

לפני כעשרים ושלוש שנים, אני ואשתי היינו צריכים לנסוע מהארץ לארגנטינה. באותם ימים היה לנו אזרחות ארגנטינאית ועוד לא עשינו עלייה לארץ. התארגנו כמו שצריך וטסנו ליעד, אלא שלארגנטינה אין טיסה ישירה עד היום, ולכן עצרנו במדריד ב-10:00 בבוקר ל-12 שעות הפסקה, ומשם היינו אמורים להמשיך את הטיסה ב-24:00 בלילה לבואנוס איירס.

לכאורה הכל היה בסדר. טסנו מהארץ לספרד, ירדנו לשדה התעופה, אספנו את המזוודות והתיישבנו בשדה התעופה בנחת ובשלווה. אחרי שעה מההגעה למדריד קרה משהו לא צפוי, אני ישבתי עם המזוודה וגם היה לי תיק שכלל בתוכו כרטיסי טיסה, דרכונים, כסף ועוד.

והנה ניגש מישהו מאחוריי וקורא לי כדי לשאול אותי מה השעה, אני הסתובבתי כדי לענות לו... וכשהסתובבתי בחזרה, התיק עם כל מה שנדרש לטיסה - איננו, כי לקח אותו הגנב.

בימים של אז היה חובה להציג את כרטיס הטיסה בדלפק לפני הטיסה, כי הנתונים לא היו במחשב כמו היום, ובכל אופן גם הדרכון והכסף נגנב לנו, ובנוסף כל זה קרא ביום ראשון, שהשגרירות הארגנטינאית סגורה ופותחת את שעריה רק ביום שני ב-8:30.

כסף לא היה לי, פלפונים כמו היום גם לא היו, והדרך היחידה לתקשר עם סוכן הנסיעות מארגנטינה זה היה דרך הטלפון הציבורי עם מטבעות. בלית ברירה ביקשתי עזרה מהצלב האדום, והם ענו לי שזה לא קשור אליהם, ולכן נצטרך להמתין בשדה התעופה כ-24 שעות עד שהשגרירות הארגנטינאית תפתח ותוכל לעזור לנו.

אין לשער את הצער שנגרם לנו ובפרט שאשתי הייתה אז בהריון ולא הרגישה טוב בכלל.

והנה השם עזר לנו ולפחות רשות שדה התעופה הרשו לנו ליצור קשר עם ארגנטינה כדי להודיע למשפחה מה שקרא וגם שינסו להפעיל את סוכן הנסיעות שינסה לעזור באיזשהו דרך.

ישבנו בשדה התעופה מנותקים מהעולם הגדול ובלי כסף כדי לקנות אוכל מינימלי ושתיה. אין לי יכולת לתאר את עוגמת הנפש ואת הצער שהיינו באותו זמן, באמת שלא זכור לי שהרגשתי בחיי כל כך חסר אונים ואבוד כמו אז.

בלית ברירה ישבנו בשדה מהבוקר עד הערב וקראנו תהילים וחיכינו לאור הבוקר של יום שני כדי לבקש עזרה מהשגרירות.

לפתע, בשעה 23:50 בערב, עשר דקות בלבד לפני הטיסה לבואנוס איירס, מופיע איש מעונב ומלובש באלגנטיות ואומר לנו: 'בואו אחרי, בואו'. אני שואל, 'לאן, מי אתה, למה וכו'', אבל הוא לא עונה, רק מסמן בידיו, 'נו, מהר מהר'.

טוב, בין כך לא היה לנו מה להפסיד ולכן התחלנו ללכת אחריו. לא האמננו למראה עינינו, כל השערים נפתחים לו, אין ביקורת ואין שאלות, הוא עובר וכולם זזים לצד, הדלתות נפתחות והוא רץ, ואנחנו רצים אחריו עם המזוודות.

תוך שמונה דקות אנחנו מגיעים למטוס שעומד לטוס עוד שתי דקות, כשאנחנו מגיעים למטוס אנחנו רואים שכבר התחילו להוריד את השער של המטוס, והאיש הזה צועק לדיילים, עצרו רגע, תעלו בבקשה את הזוג הזה ותסדרו להם את המזוודות במטוס, והם מצייתים לו כאילו מלך העולם מדבר אליהם.

אנחנו כבר עומדים להיכנס למטוס, ואני מסתובב ואומר לאיש הזה, תן לי את הטלפון והשם שלך כדי שאוכל להודות ולשלוח מתנה על כל הטוב שעשית איתנו, והוא מחייך ואומר: 'תעלו מהר לפני שתשארו במדריד'. הוא נפרד מאיתנו עם חיוך ונפנף ידו לשלום. המחזה השמימי הזה לא אשכח אותו בחיי.

תמיד שאלתי את עצמי, האם זה היה מלאך משמיים שהשם שלח לנו אחרי שראה את הצער הגדול שהיינו בו, אולי אליהו הנביא ואולי אדם טוב לב עם יכולות כאלו, כי כשאני משחזר, הכל נפתח לפניו כאלו הוא בעל הבית של העולם, את התשובה כנראה לא אדע לעולם אבל שהיה שליח טוב משמיים בצורת אדם - אין לי שום ספק.

אני מפרסם את הסיפור הזה כדי להודיע לכל מי שיקרא אותו, שהקדוש ברוך הוא יכול להסתיר את עצמו כמה שברצונו, אבל כשצריכים אותו וקוראים לו מעומק הלב, הוא מפתיע בצורה כזאת שבן אדם לא יכול לדמיין עד כמה.

חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו.

סיפורה של תמר

אני מחשיבה את הסיפור הזה לנס של ממש שאין לי דרך להסביר את זה.

הייתי בשליחות למשך שנה בארה"ב, אחרי חצי שנה הייתי חייבת לצאת מהמדינה ולחזור חזרה. בדרך חזור לשליחות, היינו בשדה התעופה, ניגש אלינו נציג ההגירה וביקש דרכונים. בלי שום סיבה החליטו שאני חייבת לעזוב את ארה"ב בתו פחות משעה.

לאחר מסע ממש לא נעים שכלל חקירות לא נעימות והתנהגות אלי כאילו אני פושעת, גורשתי לישראל.

באותו רגע הרגשתי כל כך רע, ותהיתי למה בזמן שאני בשליחות של הרבי אני צריכה להרגיש ולהיות במצב כזה לא נעים.

הגעתי לישראל רק עם תיק גב, כל הדברים נשארו אצל השליחים, והייתי ממש עצובה. בכל אופן מאוד שמחתי לפגוש את המשפחה שלי ולהיות עם כולם, אחרי חצי שנה שלא ראיתי אותם.

לצערי, אחרי שבוע, אבא שלי נפטר בפתאומיות, ואני מנסה להבין את גודל הנס, מה היה קורה אם לא היו מגרשים אותי והייתי צריכה לקבל את הידיעה בזמן שאני שם בסוף העולם, ואחרי חצי שנה שלא ראיתי אותו?! הנס בשבילי היה שלפחות זכיתי לראות את אבא שלי שבוע לפני שהוא נפטר, זה מצער, זה קשה לחשוב על זה, אבל פתאום אני מקבלת את הגירוש בתור נס והשגחה פרטית ולא בתור דבר מצער.

סיפורה של אורטל

אני גרה בתל אביב. באחד הימים נסעתי לב'ני ברק באוטובוס כדי להעביר משהו למישהי, הנסיעה הלוך וחזור, יחד עם השהייה שם, היתה אמורה לקחת לא יותר משעתיים, הכי הרבה.

בדרך חזור נתקעתי בפקק ענק שלא זז בגלל הפגנה ענקית של בני העדה האתיופית שעשו באיזור עזריאלי. הכבישים נחסמו. ירדתי מהאוטובוס מתוסכלת, הייתי אמורה להיות בבית בשעה ארבע, וכבר שמונה בערב ואין לי איך לחזור הביתה, כי אין תנועה של אוטובוסים.

רק שתדעו שאני חולה במחלה מסויימת, ואם אני נכנסת למצב של סטרס - אני יכולה לאבד הכרה. הייתי באיזור איכילוב, בלי אוכל, בלי שתיה, בלי מטען בפלאפון, בקיצור - אבודה! מן הסתם נכנסתי לחרדה עצומה, והתחלתי לבכות מפחד לאבד את ההכרה כשאף אחד לא מכיר אותי מסביב.

ניסיתי לתפוס מונית, ואף נהג לא הסכים להעלות אותי בוכה, ויש פקקים, והם פשוט רוצים לחזור הביתה. התחלתי לומר פרקי תהילים מתוך בכי עמוק לה', באמצע רחוב הומה אדם, וכולם מסתכלים עלי כעל משוגעת.

בשלב הזה הגיע "מלאך", נהג מונית שביקש ממני להכנס למונית ולהרגע, נתן לי מסטיק להתרענן, נתן לי להתקשר הביתה ולעדכן את המשפחה על העיכוב, וגם בטלפון בכיתי להם על מר גורלי...

הנהג הזה פשוט לקח אותי עד לבית, נסיעה של שעה בפקקים נוראיים. כשהגעתי ליד הבית, אמא שלי חיכתה לי בחוץ, היא שאלה את הנהג כמה עולה הנסיעה, והיא תיארה לעצמה שזה כמה מאות, נסיעה ארוכה, תעריף לילה... והנהג אמר לה: "הרגשתי מחוייבות לשמור על בת של מלך העולם, אני לא לוקח ממכם שקל, אני משאיר לעצמי את המצווה הזאת כמו שהיא".

תודה לה' יתברך!

סיפורה של גאולה

אני לא זכיתי לקבל דולר של הרבי, ומאוד רציתי, וכל פעם אמרתי מענין מתי אני יזכה באיזו הגרלה או לא יודעת באיזו דרך, אבל ממש רציתי לקבל דולר של הרבי.

טסתי לשליחות, והגעתי בשעת לילה מאוחרת לשדה התעופה במדינה מסויימת בארה"ב, מסיבה שאין צורך לפרט, לא חיכו לי ולבחורה הנוספת שהייתה איתי בשדה התעופה, היתה שעת לילה מאוחרת, זו מדינה ממש קטנה ולכן סוגרים את השדה בלילה. נשארנו לבד, הכל היה חשוך.

אמרנו מה אפשר לעשות, לאן נלך. היה נהג מונית אחרון לפני שהוא עזב את השדה, שמנו את הכתובת של בית חב"ד ואמרנו נלך לשם, ומקסימום נחכה שם לשליחים עד הבוקר.

הנהג עצר לנו בכניסה לבית חב"ד, כשלמזלנו זה היה צמוד לבית של השליחים. דפקנו להם על הדלת, הם היו מופתעים ולא הבינו איך הגענו היום, הם חשבו שאנחנו מגיעות יום למחרת, ולכן הדירה שהיינו צריכות להיות בה לא הייתה מוכנה ולא היה לנו כלום.

היינו כ"כ מאוכזבת וממש רצינו למחרת בבוקר לטוס לרבי ומשם לחזור לישראל, קמנו בבוקר והלכנו לסופר פארם מקומי, לקנות לפחות משחת שיניים כי לא היה לנו ממש שום דבר. קיבלנו בית ריק רק עם מזרונים על הריצפה.

אנחנו באות לשלם בסופר פארם, ופתאום חברה שלי שואלת: 'יש מצב שיש לך בארנק דולר של הרבי?', אנחנו מסתכלות ולא יאומן, אנחנו מרוגשות עד הגג, וחוזרת לדירה כ"כ שמחות.

שכחנו בכלל שלא חיכו לנו, שלא היה לנו כלום מוכן, מה יותר מלקבל דולר של ברכה מהרבי? אין יותר טוב מזה!

עד עכשיו אין לנו מושג איך הדולר הגיע אלינו, אולי קיבלנו עודף מנהג המונית או מהאיש שהחליף לנו לדולרים קטנים, בכל אופן אין נס יותר גדול מזה, ובאמת שכבר באותו יום השליחים היו כ"כ מיוחדים והשליחות הייתה כ"כ מוצלחת שאין ספק שהכל בזכות הברכה מהרבי.