רבות נכתב ונאמר על השינויים המתחוללים כבר יותר מעשור בקהילה החרדית בישראל, בתעסוקה, בלימודים מקצועיים או אקדמיים, בשירות צבאי או אזרחי, במעורבות בחברה הישראלית, בחשיפה לטכנולוגיה ועוד. שמות שונים ניתנו לצעירים העומדים מאחורי שינויים אלו, 'חרדים חדשים' / 'חרדים ישראלים' ועוד כהנה וכהנה. גם התקשורת והמחקר האקדמי עסקו בתופעה זו בהיבטים שונים, וניסו לשער את היקפה בהווה ובעתיד, ואת השלכותיה על כלל הקהילה החרדית.
באופן אישי, הייתי מעורב בתהליכים הללו למעלה מ-16 שנים, בהן עסקתי בהשתלבות חרדים בתעסוקה, בלימודים אקדמיים, בשירות צבאי ואזרחי ובהקמת ישיבה תיכונית חרדית. במקביל, כתבתי ופרסמתי מאמרים רבים בנידון בתקשורת החרדית, ופוסטים והודעות בפורומים וברשתות החברתיות. בתקופה זו גם פגשתי מאות רבות של צעירים בשלבים שונים של שינוי, וניסיתי כמיטב יכולתי לסייע להם בגשמיות וברוחניות.
בעקבות כל זאת, אני רואה את המצב הנוכחי באופן הבא: ישנם כיום עשרות אלפי צעירים חרדים, שנמצאים במבוכה לגבי זהותם החברתית. הם תופסים את עצמם כחרדים, בכך שהם מחזיקים במרבית הערכים שעליהם התחנכו, אך למרות זאת הם חשים זרות וחוסר שייכות בחברה החרדית שבה הם גדלו.
הם מתקשים למצוא שותפים לדרך ולדעה, הם נבוכים לגבי השקפת עולמם בנוגע לנושאים רבים והם מרגישים במקרים רבים שמשפחותיהם, רבותיהם וחבריהם אינם מבינים ללבם.
במקביל, למרות שעשרות האלפים הללו מזדהים במידה רבה עם הצורך בשילוב של תורה עם דרך ארץ, הציונות הדתית בישראל אינה מהווה עבור רובם מודל לחיקוי - כמדומני מפני שהם אינם מוצאים את עצמם מאמצים את השקפת העולם האמונית מבית מדרשו של הראי"ה קוק זצ"ל אודות היחס לציונות ולמדינת ישראל.
בשל כך, המשימה החשובה ביותר עבור צעירים אלו, היא הקמת קהילות חדשות, בהן הם ישלבו ידיים ויממשו באופן מוחשי את מאמר חז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", באופן דומה לקהילות החרדיות בחו"ל ולקהילות של 'פועלי אגודת ישראל' שכבר כמעט ונעלמו מן העולם.
אולם הקושי הגדול בהגשמת מטרה זו, הוא הצורך החיוני - שטרם מומש - במנהיגות תורנית עבור קהילות אלו. כל קהילה כזו, נדרשת לרב תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שיבין היטב ללבם ולצרכיהם של בני קהילתו, יקשיב ללבטיהם ולמצוקותיהם ויידע לנווט אותם ואת משפחתם בדרכם החדשה.
המציאות הכואבת היא, שרבנים כאלו - 'נער יספרם'; תלמידי חכמים רבים נמצאים באוהלה של תורה, בבתי המדרש החרדים, אולם רובם ככולם אינם מבינים את עולמם ואת שפתם של אלו שיצאו זה מכבר מבית המדרש, לטובת עולמות שונים.
זהו האתגר הגדול העומד בפנינו בעת הזאת: למצוא את הדרך להכשיר תלמידי חכמים הספונים באוהלה של תורה, להבין ולהכיר את עולמם של אחיהם המבקשים לעצמם רועים נאמנים.
בעניין זה מתאימים הדברים שב'תנא דבי אליהו' (אליהו רבא פרק י"א), אותם הביא הסבא מסלבודקה זצ"ל בפתיחתו לספר 'עץ פרי' שיצא לאור לפני 140 שנה, בזמן הקמת 'כולל פרושים' בקובנה, שנועד להכשרת מורי הוראה בישראל.
"ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתיישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו".
"והם לא עשו כן", ממשיך התנא ומלמד אותנו, בלקח לדורות, "אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות עליהם את הטורח".