ההיסטוריה של איראן במאה העשרים מאופיינת במספר שינויים שהשפיעו ושינו לחלוטין את מערכת השלטון הפוליטי ואת האידאולוגיה השלטת במדינה. דוד מנשרי, אחד מהחוקרים הבולטים של נושא איראן, מדגיש כי המהפכות באיראן החלו במאמץ כושל של החוקתיות בשנים 1905-1906, המשיכו בהפיכה מגובה מארה"ב בשנת 1953, והסתיימו עם ניצחון של התנועה בהשראת דת בשנים 1978-1979.
המהפכה האסלאמית ב-1978 שמה קץ למשטר בית פהלווי, אשר שלט באיראן מעל יובל שנים, הביאה למיגור המלוכה שהייתה בעלת מסורת של כ-2500 שנה, וכוננה רפובליקה אסלאמית ראשונה מסוגה במזרח התיכון החדש.
בין מטרותיה, התנועה המהפכנית אימצה את עקרונות הדומיננטיות של האסלאם בכל תחומי החיים, שיבה לערכי היסוד של החברה האיראנית, צדק חברתי, עצמאותה של איראן והגדלת כוחה בזירה הבינלאומית. האסלאם נתן לתנועה המהפכנית את האידאולוגיה המבוססת על דוקטרינת "שלטון חכם הדת" (ולאית-י פקיה) מה שהעניק לחכמי האסלאם באיראן את ההנהגה, את הלגיטימציה ואת התמיכה הציבורית.
כמובן שכל זה השפיע על חיי הקהילה היהודית המקומית - כיום, הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ למדינת ישראל. בעוד שחלק רואים ביהודי איראן כבני ערובה במשחק הפוליטי שבוצע על ידי המשטר, חשוב לציין את עצם התופעה של הישרדות הקהילה בתנאים כה קיצוניים. הקהילה קיימת בניגוד להתבודדותה הבינלאומית הגוברת של איראן, הנובעת, בין היתר, מקידום תוקפנות וטרור נגד ישראל ויהודים ברחבי העולם.
מהלך עלייתם של היהודים לארץ ישראל שהתגבר עם הקמת המדינה, הביא לכך שהאוכלוסייה היהודיות ברוב מדינות המזרח התיכון צומצמה בצורה משמעותית. ברבות מהן, מספר היהודים מוערך כיום במאות ואף עשרות איש בלבד. לפני שנים הקהילות הללו סימלו את הדו-קיום של יהודים ומוסלמים.
דמויות בולטות בתרבות ובמדע מקרב יהודים נולדו ועבדו במדינות מוסלמיות. בתחילת המאה ה-21, לפי נתונים של החוקר האמריקאי ליטמן, רק 17 יהודים נותרו בעיראק. כתוצאה ממלחמת האזרחים, כמעט שלא נשארו יהודים בסוריה, ואפילו הקהילה בת 90 אלף איש במצרים הצטמצמה עד ל-50 איש בלבד. נתונים סטטיסטיים מדברים בעד עצמם - ורק מדגישים את הייחודיות של הקהילה היהודית האיראנית.
היחסים עם פרס, שהפכה עם השנים לאיראן, תמיד תפסו מקום מיוחד בהיסטוריה, דת ותרבות של עם ישראל. בימי הביניים, ערים רבות במדינה זו, למשל, איספהאן וחמדאן, מבחינת אוכלוסיה, היו יהודיות יותר מפרסיות. לפי כמה דעות, בעיר חמדאן בצפון איראן התרחשו חלק מהאירועים של מגילת אסתר, ועד היום נמצא שם קבר מרדכי ואסתר המלכה, אף על פי שמקום קבורתם אינו מתואר בתנ''ך והוא נושא שנוי במחלוקת. המלך הפרסי כורש שהקים את האימפריה האחמנית, בה גרו רוב היהודים באותה תקופה, בשנת 538 הוציא הצהרה היסטורית שאפשרה ליהודים לחזור לירושלים ולהתחיל לבנות מחדש את בית המקדש.
היום, הנתונים הכמותיים משתנים: בשנת 2015 טען חבר הפרלמנט האיראני מהקהילה היהודית המקומית, סיאמק מורה צדק, כי מספר היהודים החיים באיראן הוא מעל 25 אלף איש. על פי הערכות אחרות, מספרם אינו מגיע לעשרת אלפים איש. במקביל, בישראל של היום מתגוררים כ-250 אלף עולים מאיראן, המהווים 4.8% מהאוכלוסייה היהודית של המדינה. מגמות לעליה בתקופה לפני המהפכה האסלאמית השפיעו בעיקר על יהודי הפריפריה ונציגי אוכלוסיה חלשים ביותר. יהודים עשירים, לרוב תושבי טהרן, העדיפו להישאר באיראן.
לאחר עלייתם של האייתוללות לשלטון והמדיניות המדכאת שלהם, המדדים של העליה לישראל גברו. למשל, משפט נגד 13 יהודים המואשמים בריגול לטובת ישראל, שהחל בעיר שיראז באביב 1999, היה אחד מגורמי המוטיבציה. הקהילה היהודית נדהמה מהוצאות להורג של מנהיגים ופילנטרופים שלה, שהואשמו בקשרים עם המשטר הציוני ועזרה בהגירה בלתי חוקית מאיראן.
בקהילה היהודית המפורסמת של יזד, בה נולד הנשיא לשעבר, משה קצב, יש כיום בין 40 ל-50 יהודים. תמונה דומה נצפתה גם בערים אחרות. מי שנשאר כיום באיראן הם ברובם נציגי המעמד הבינוני: בעלי חנויות ועסקים קטנים שהזדמנויות ההגירה שלהם מוגבלות.
הקהילה היהודית שחוותה שגשוג בעידן שלטונו של השאה מבית פהלווי, לאחר הפלתו, הייתה במצב בעייתי ובחרה לתמוך בתנועות המחאה. למרות זאת, האידאולוגיה החדשה שפיתח אייתוללה חומייני מבוססת באופן משמעותי על רעיונות אנטישמיים שהושאלו הן מתפיסת העולם המוסלמית והן מהתנועות האנטי-יהודיות האירופיות. מאז, המצב של הקהילה היהודית הושפע שוב ושוב מהמצב הפוליטי המשתנה ושינוי הכוחות בין זרמים עיקריים במדינה.
כל המפלגות והתנועות הפוליטיות של איראן שייכות לשתי המחנות העיקריים של אנשי הדת הבכירים ביותר, שביניהם מתקיים מאבק מהותי - השמרנים והרפורמיסטים. קבוצות אלה אינן הומוגניות, בכל אחת מהן יש עימות פנים-מפלגתי קשה, וישנם הבדלים אידאולוגיים מהותיים. נושא היחסים עם הקהילה היהודית וגורם האנטישמיות הם אחד ההבדלים ברטוריקה הרשמית של נציגי הזרמים הללו, ולעתים קרובות גם מכשיר למאבק פוליטי.
כך למשל, ידועות אמירותיו של נציג החוגים השמרנים, הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, על הכחשת השואה ותמיכתו בתיאוריות קונספירציה שונות ביחס ליהודים. אפילו יותר רדיקלית היא עמדתו של המנטור שלו, אייתוללה מצבה-יזדי, אחד מהאישים המשפיעים בחוגי הימין באיראן, שבין היתר מדבר על קשרים בין הלובי היהודי לרפורמיסטים - המתנגדים הפוליטיים של המחנה השמרני.
מעניין שהאסטרטגיה הזאת עבדה גם בכיוון ההפוך. המונח "יהודים נסתרים" נפוץ באיראן. למשל, לפני מספר שנים, פרסומים על שורשיו היהודיים של אחמדינג'אד עצמו הופיעו בתקשורת האיראנית והעולמית. לפי המקורות האלה, כוונתו להסתיר את הרקע היהודי שלו מסבירה את חוסר סובלנותו כלפי היהודים וישראל. טריק דומה בסוף 2016 שימש נגד משפחת לריג'אני: הוסבר שיש להם שורשים יהודיים, אך לפני שנים הם התאסלמו, 'כדי לערער את יסודות המשטר האסלאמי מבפנים ובסופו של דבר להפיל אותו'.
עם זאת, נציגי המחנה הרפורמיסטי דבקים במדיניות ליברלית יותר ביחס לקהילה היהודית. זמן קצר לאחר בחירתו מתח הנשיא רוחאני ביקורת על ההתקפות האנטי-ישראליות של אחמדינג'אד, שהעמידו את המדינה על סף מלחמה. קודמו מהמחנה הליברלי, הנשיא ח'אתמי, שכיהן בתפקיד זה בשנים 1997–2005, עזר להקל על התנאים ליהודי איראן לנסוע לחו"ל ולשמור על קשריהם עם קרובי משפחה, וגם להקמת אנדרטה לזכר החיילים שנפלו במלחמת איראן-עיראק בבית העלמין היהודי בטהרן. המדיניות הרפורמיסטית כוונה ליצור דימוי חיובי של איראן כמדינה רב תרבותית בה מתממש חופש הדת.
למעשה, ברמה הרשמית, באיראן אין שום הפרעה לחיים הדתיים המלאים של היהודים. כארבעים בתי כנסת פועלים במדינה, כשלושה עשר מהם נמצאים בבירה ולדברי נציגי הקהילה הם אחד המקומות הבטוחים ביותר, שלא כמו אירופה.
בטהרן, ביתם של 55 אחוז מיהודי איראן, ישנם חמישה בתי ספר יהודיים המנוהלים על ידי מוסלמים שמונו על ידי משרד החינוך, שני גני ילדים ובית חולים יהודי. ליהודים מותר לשמור על מסורות היהדות בבתים ובבתי כנסת, כולל שימוש ביין, למרות העובדה שזהו אחד מאיסורי האסלאם. יש לציין כי הקהילה המקומית לרוב דבקה במסורות היהדות במלואה: רמת ההתבוללות נמוכה מאוד, והסטטיסטיקה של נישואי תערובת הינה מתחת לאחוז אחד.
ביטחון הקהילה היהודית היה אחד מה'פתוות' (פסקי הלכה מוסלמית) הראשונות שהונפקה על ידי אייתוללה חומייני לאחר שעלה לשלטון. יחד עם זאת, באיראן ישנם מספר חוקים מפלים שמטרתם להגביל את זכויותיהם של מיעוטים דתיים, אשר פוגעים ישירות ביהודים, במיוחד בתחום השירות הציבורי, השכלה, השגת תארים אקדמיים, עסקים וחוקי ירושה. על פי חוקי השריעה הקיימים במדינה, רצח של יהודי או נציג של מיעוט אחר על ידי מוסלמי ניתן להעניש בפיצוי כספי בלבד, אך רצח מוסלמי על ידי יהודי לעומת זאת נידון בעונש מוות.
לשהותם של יהודים באיראן במשך מאות שנים, קשורים מספר רב של אתרי מורשת תרבות והיסטוריה, חלקם כלולים ברשימת המקומות המוגנים על ידי המדינה. אך בשנים האחרונות לא פעם התרחשו ויכוחים באיראן סביב מקומות אלה, הקשורים לדרישותיהם של אסלאמיסטים קיצוניים להפוך אותם לאתרי מורשת תרבותית אסלאמית בלבד. חברי פרלמנט יהודים ומנהיגי הקהילה מנסים להילחם נגד מדיניות מפלה זו, אך נאלצים לנקוט עמדה של שיתוף פעולה עם המשטר ולתמוך בעקרונותיו וערכיו.
ככלל, הקהילה היהודית באיראן עומדת בפני אתגר לא פשוט של איזון בין עמדתו הרשמית של המשטר בתחום חופש הדת והביטוי, מצד אחד, לבין המדיניות של אנטי-ציונות ואנטישמיות, מצד שני. שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל היא אחד העקרונות הבסיסיים וחלק בלתי נפרד מהמהפכה האסלאמית, כמו גם חלק מהאינטרסים האסטרטגיים של איראן במזרח התיכון ובעימותה עם ארצות הברית.
יחד עם זאת, בחברה, בעיקר בין האוכלוסייה העירונית והמשכילה יותר, יש ביקוש הולך וגובר למודרניזציה וליברליזציה, כמו גם רצון בהחלשת השליטה המוחלטת של האייתוללות. רצון זה משפיע גם על מעמד המיעוטים וסוגיות השוויון. ברור שהקהילה היהודית, משמשת כמראה, המשקפת את הסתירות עליהן בנויה איראן המודרנית, ומצביעה גם על הבעיות הגלובליות של הבחנה בין אנטישמיות ואנטי-ציונות, אשר לא רק המדינות המוסלמיות במזרח התיכון מתמודדת איתה, אלא גם העולם המערבי.