יום ראשון, 6 בערב, אני נכנסת לבנייני האומה. סליחה, כתבתי נכנסת? נשטפתי פנימה עם מאות נשים במגוון רחב נורא של גילאים, ילדות, נערות, בנות סמינר ואולפניסטיות, פאות, מטפחות, כובעים ומה לא.
מצד שמאל, עשרות שולחנות בתפוסה מלאה וסביבם נשים ובנות עם צלחות מרק מהביל, קוגל או קפה ופרוסת עוגה, מצד ימין ניצב שולחן ארוך ועליו כוסות קטנים עם מיץ ענבים, בשביל ה"לחיים". באולם ההרצאות הסמוך, אני שומעת קולות מוכרים, של התוועדות, אלא שהקהל במקום רחוק מלהיראות לי כמו קהל היעד הטבעי להתוועדויות.
כחב"דניקית וסקרנית (לאו דווקא בסדר הזה), אני פונה לשם ונתקלת בדיסוננס מפתיע: הקול קול בנות חב"ד שורשיות והמראה...ובכן, הוא היה רחוק מלהיות החומר האנושי אותו אני רגילה לשבת בהתוועדויות וגולת הכותרת - על הבמה ישבה הזמרת רוחמה בן יוסף, עם כיסוי ראש גבוה ושרה בדבקות ובדיוק מושלם את ניגון "רחמנא דעני".
מההתוועדות אני יורדת ליריד הספרים שהתקיים במקום. קהל הנשים ושלל הזרמים כבר לא מפתיע אותי, אך התקשיתי להיזכר בפעם האחרונה שראיתי כמות כזו של נשים מסתובבות עם עגלות סופר וממלאות אותן עד אפס מקום בספרי חסידות.
היום (רביעי), זו השנה השישית בה נחתמו אירועי "צמאה" בבנייני האומה שהחלו במוצאי השבת האחרונה לציון י"ט-כ' כסלו, חג הגאולה של בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד. האירועים נערכו לאורך השבוע בימים נפרדים לגברים ונשים וכוללים יריד ספרים, שיעורים, הרצאות, התוועדויות וכמובן את המופעים במסגרתם אמנים מובילים כמו אברהם פריד, חנן בן ארי, יונתן רזאל ונאור כרמי, מבצעים ניגוני חב"ד בעיבודים מיוחדים.
העובדה שישנם מופעים שמיועדים לנשים בלבד אינה מובנה מאליה כלל ותיאורי העוצמה והלהט אצל הגברים לא נופלים ממה שהתרחש אצל הנשים. אחרי הכל, לא בכל יום רואים בחורות צעירות בלבוש שאינו "דתי" לגמרי רוקדות בכל כוחן לצלילי ניגוני חב"ד ואף יודעות היטב את המילים והלחן, כאשר רגע השיא היה ניגון 'ארבע בבות' שכולן ניגנו יחד בכוונה מלאה.
לדברי הרב משה שילת, יוזם ומנהל אירועי "צמאה", כבר לפני שלושה שבועות כל 12 המופעים היו סולד אאוט. "זה משהו שמעל הטבע" אמר שילת. "העוצמות האדירות והשמחה הגדולה שיש כאן ב'צמאה', מלווים את המשתתפים גם אחרי כן, לכל אורך השנה".
