כל כך הרבה פעמים ביום אני פוגשת אנשים שמרגישים שאין להם מספיק, רודפים אחרי עוד ועוד. מ"האדום האדום הזה". מנסים למלא את הריקנות הפנימית בנזיד עדשים, במרק של האדישות.
וממש בלי לשים לב, מחנכים את הילדים ל'ברק' הזה של הביטחון החיצוני, לציונים, להיות מקובלים. לא מתחברים לערך האמתי הפנימי של הילדים כי אנחנו לא מסוגלים להתחבר לערך הפנימי של עצמנו.
כל אחד מאתנו יש בו גם עשיו וגם יעקב. האדום זה האגו, זו הגאווה, זו התרבות של להספיק של להצליח. ואנו רוצים הכל כאן ועכשיו ומהר. אבל צריך להבין יש בּוֹרוֹת בחיים. בור זו התחושה הרבה פעמים שאני קורבן. בור זה יכול להיות גם בור של דיכאון. זה יכול להיות שנפלתי לבור של רגשות אשמה. בור זה גם יכול להיות בור של כעס. תבינו יש כ"כ הרבה בורות ואין אחד מאתנו שאין לו כמה וכמה בורות בחיים. זו בּוּרוּת לא לחשוב כך.
והעניין שאנחנו מנסים כמעשה הפלישתים לכסות את הבורות האלו בעפר. אברהם אבינו חפר בארות ויצחק אבינו חופר פותח את אותם בארות שאבא שלו חפר וסתמו אותם הפלישתים. מה זה הפלישתים היום? איפה הם? 'הפלישתים ' בדומה לכל המחשבות של רגשות האשמה שאנחנו צוללים לתוכו. מישהו אשם. אני אשמה או שאחרים אשמים.
אנחנו צריכים להבין שכל אחד עם הבור שלו, עם הקושי שלו, אין סיבה לקנא באף אחד. יש לנו אוטומט פנימי. "עשיווי" כזה. שסופר כל הזמן כמה קשה לנו. ויש לנו ביקורת ואנחנו מנסים לסתום את רגשות האשמה עם ביקורת עצמית מנסים לסתום את רגשות האשמה עם כעס על מישהו אחר, מנסים לפתור את רגשות האשם בלא לעשות כלום כי אנחנו רודפים אחרי שלמות דמיונית של " הם חיים באושר ועושר..".
אני מחכה לשיתופים שלכם.
הרבנית חדוה לוריא פסיכותרפיסטית, שדרנית ומגישת תכנית 'התחברות שבועית' ברדיו קול ברמה.
רוצות לשמור על קשר עם הרבנית לוריא? לשליחת משוב, הערות והארות: mhithabrut@gmail.com