פרשת חיי שרה, פותחת לנו צוהר למהות ויסוד הקשר המשפחתי, עוד רבות נלמד בהמשך פרשיות התורה על אותו קשר משפחתי, על טיבו ועל מהותו של קשר זה אשר מהווה בסיס איתן לחיי המשפחה היהודית, לא רק כמושג חברתי אנושי, אלא כמנגנון הגנה ושמירה, כמייצב את תורת חיי היהדות בקרב המשפחה - וממשיך את מורשתה, וגם ככלי מרכזי בציווי של הדורות הבאים לצעוד בדרך הסלולה של המשפחה היהודית השורשית, כדרך שמצאנו באברהם אבינו בפרשה הקודמת שמשתבח בו הקב"ה, באשר מצווה הוא את בניו אחריו לשמור דרך השם.
שרה, האם העבריה הראשונה, היא האשה היחידה אשר פרשת חייה מוזכרת ומפורטת בתורה וגם פרשה זו על שמה, בהיותה אם כל הדורות כולם. היא הייתה מושא השלימות בשנותיה וכפי שמפרטת התורה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, וחז"ל בבראשית רבה מגדירים את שלימות שנותיה בנקיות מהחטא וביופי, ומציגים את מילוי השנים של שרה ככאלו אשר לא היה בהם רגע שמוטב היה שלא לחיות אותו.
זו היא שלימות החיים, מילוי השנים, מיצוי תפקידו של האדם עלי אדמות.
ובהמשך הפרשה כאשר רבקה נמצאת כאשה ליצחק, כאשר באה היא אל ביתו, אומרת התורה וינחם יצחק אחרי אמו. כאשר עם פטירת שרה רחקה מהבית הרוח והנפש של האם היהודיה, ויצחק חוזר ומוצא זאת ברבקה, הרי זה הקילוס הגדול והנעלה ביותר אשר נכתב על כבוד האם היהודיה ואצילותה מעולם, וחקוק הוא בתורה. ובהשלמת התיאור בבראשית רבה, אודות הענן הקשור באהל, הברכה בעיסה והנר הדולק, שכל אלו שבו עם כניסת רבקה לאהל, וכל אלו מסמלים את טהרת וקדושת הבית היהודי ואת מעמדה הנשגב של האם היהודיה.
הרכוש הראשון שרכש יהודי בארץ ישראל, היא אחוזת הקבר שרכש אברהם אבינו לקבור את שרה, ומעשה זה ממשיך ומסמל את המשמעות הרבה שייחס אברהם אבינו לקיומה של המשפחה היהודית. יושב הוא בארץ, כגר, זו תקופה ארוכה, ועדיין אין לו נחלה, אין לו אחוזה, אין לו אדמה שהיא שלו, וזאת למרת היותו נשיא אלוקים בתוכם, ובעל מעמד מיוחד.
אברהם מבקש לראשונה 'אחוזה' דהיינו היאחזות בקרקע, כאשר הוא מבקש לארגן את המשפחה, דווקא בשעה מצערת של פטירת אשתו, אולם, זה הזמן שבו צריכה להתקבל החלטה שאינה מותירה אותו כגר וכנע ונד, שכן ישנה משמעות להמשך הדורות בקשר המשפחתי אשר ייווצר גם לחיים וגם לאילו שאינם בין החיים.
אחוזת הקבר המשותפת, מערת המכפלה שבה קבורים הזוגות, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, זוגות הקברים שהיהודי הראשון קנה לעצמו ולאחר מכן גם לבניו לנכדיו ולנשותיהם, אלו היו הרכוש הראשון שהמשפחה היהודית רכשה בארצה ורכישה זו מסמלת את ערך קשרי המשפחה הקושרים את האב והאם, ואותם לבניהם אחריהם.
אברהם אבינו מכריז ברכישה זו, ובהיאחזות זו בקרקע, כי המשפחה לעולם תהיה מאוחדת, גם לאחר היאסף על עמיה, איש ואשתו, אב ובנו, סב וסבתו, כולם משפחה אחת, קשורים ומחוברים בחי חיותם וגם במותם בתוך אחוזה אחת ינוחו לעולמים, והיאחזות זו, מסמלת את משמעות מהותה של המשפחה ושושלתה, של המשך הדורות ושל הציווי להם – להביט מעלה אל הוריהם.
גם כל חיי הנישואים של הדורות הבאים, יסודם ומורשתם מוסבת על רכישה זו, שכן קנין שדה המערה מעפרון, הוא היסוד לקנין כסף, ומכאן נלמד קנין האשה – קיחה משדה עפרון, וזאת על מנת ליסד בליבנו כי כל מהותו של קנין זה הוא כאותו קנין שסימל את האישות המופלאה של אברהם ושרה ואת שלימות מעשיהם עלי אדמות. הלואי וכל חיינו וחיי משפחתינו, אשר מתחילים בקנין האישות הנלמד מכאן, נהיה מודעים ונזכרים בחיי המשפחה אשר באו עקב קנין זה, בהשפעת חיי הבית היהודי של אבותינו הקדושים.
והמקום הזה נקרא בהמשך בשם 'חברון' מלשון חיבור - הנדרש כל כך בקשרי המשפחה ויסודותיה. והנה מאות בשנים, לא עלה קרבן התמיד במרומי הר המוריה שבירושלים, בטרם ראה הכהן שעל חומת המקדש את זריחת החמה שהאירה על קברי האבות והאמהות שבחברון, 'האיר פני המזרח עד שבחברון', כי כיבוד אב ואם הוא התנאי והשורש לכיבוד המקום.
עבודת אלילים או שחיתות מוסרית. מה יותר גרוע?
בקרב תלמידינו ולעתים גם בהקשר למשפחתנו, כדי לתקן התנהגות לא ראויה או זו הגובלת בשחיתות מוסרית, עלינו להרחיק לעתים את הילד או החניך ממקום שבו ההשפעה השלילית עליו גדולה ומשמעותית. קשה מאד לחנך אדם אשר סביבתו הקרובה אליו מגבה התנהגות לא הולמת או נורמה שלילת - שעבורם היא הנורמה המקובלת והם מגבים אותה ואת המעשים שבאים בעקבותיה, וכאשר הם שלמים עם מעשים אלו ואף מעודדים אותם.
אברהם אבינו מצווה את עבדו ומשביע אותו לבל יקח אשה לבנו יצחק מבנות הכנעני 'אשר אנוכי יושב בקירבו'. התהום המפרידה בין בת כנעני לבין בן אברהם אבינו גדולה עד כדי כך שלעולם לא יתאימו זה לזה.
אך עבודת האלילים של הכנענים אינה לבדה הסיבה לפסילת בת הכנעני מהיות כלה ליצחק, שכן גם כאשר דחה אברהם אבינו את בנות הכנעני מהאפשרות להיות כלה ליצחק, הלא גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה.
מסתבר איפא, שלא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען - הייתה המניע להחלטתו. אלילות היא טעות השכל ולטעות השכל - יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש, לא יתכן למצוא אישה צנועה וטהורה שתביא לביתו את פנינת אצילות הדעת וטהרת המוסר, כאשר שיכת היא לעם שמהותו שחיתות מוסרית.
ויותר מכך, אברהם אבינו מדגיש 'אשר אנוכי יושב בקירבו' משום שהיות האשה יושבת בארץ שבה אנו יושבים – מהווה בעיה קשה מאד, הרי אם תינשא ליצחק תשהה היא כל העת ליד קרוביה ובני משפחתה שהם כאן שכנים בארצינו.
כך שגם אילו הייתה אפשרות לתיקון המידות בתוך ביתו של אברהם, הסביבה הקלוקלת של משפחתה ידרבנו אותה להמשיך ולהתנהג כמותם, מקבלת היא תוספת חיזוק מבני משפחתה להמשיך באותה שחיתות מוסרית והשפעתה הקלוקלת לא תסור, לא תוכשר היא לשינוי הנדרש בביתו של אברהם אבינו, כל זמן שמשפחתה סובבת אותה על מנהגיהם הקלוקלים. כי לתקן את נזקי השחיתות הכנענית נדרש ניתוק מוחלט מהמקום שממנו היא הגיעה.
וכך אומר ומרמז אליעזר בהמשך כאשר הוא מבקש להביא את רבקה ומצטט את דברי אדונו בשינוי קל 'אשר אנוכי יושב בארצו' דהיינו, מכיר אני את יושבי הארץ שבה אני חי, ובא אני אליכם מאחר שאתם גרים בריחוק מקום - כי לא היינו רוצים שתגורו בקרבתינו.
הרחקת האשה של יצחק ממקום מגוריה – בכל מקרה, חיונית היא לקבלת רוח הבית של אברהם אבינו אשר עתידה לבנות להמשך הדורות של העם היהודי.
רבקה – ארגון חסד
כבר הזכרנו את הכללים המשמעותיים שמלמדת אותנו רבקה בענייני חסד, ובאופן המובחר של קיומו, עשיית חסד היא דבר נפלא, אך כשמצרפים לעשייה זו את תכונותיה של רבקה, אנו מוצאים שלימות מיוחדת שכה רבות יש לנו ללמוד ממנה.
כאשר אליעזר מבקש הגמאיני נא מעט מים, רבקה אינה מכריזה בראש כל חוצות כי עתידה היא ליתן גם לו וגם לגמליו, היא אינה פטפטנית המצהירה מראש על כוונותיה ועל פעולות החסד שעתידה לבצע כמי שמחזיקה לעצמה טובה על החסדים שהיא עושה, בורחת מפרסום ויח"צ, היא מכלה לשאוב לאליעזר ורק אז מציעה גם לגמליך אשאב, והנה לא די שהיא מקבלת על עצמה לתת גם לגמלים מים לשתות, והן זו טירחה יתירה.
הרי יכולה היא לשאוב מים לגמלים ולהניח לפניהם ולא לטרוח ולהריקם אל השוקת, אבל את מעשה החסד היא עושה בשלימות, וגם חסה היא על כל טיפת מים, כי דרכו של גומל החסד צריכה להיות – לא בזבנות מוגזמת, אלא לחוס על הממון, כאשר אין צורך בבזבוזו לטובת מעשה החסד עצמו.
ונקל לחשוב על השקיית עשרה גמלים, כאשר כל אחד מהם שותה מים לימים רבים, והריצה של הנערה אל הבאר והרקת המים לשוקת עבורה בוודאי היה זה מעשה הכרוך במאמץ גדול, ובכל זאת, ותרץ, ותמהר, היא אינה מתעצלת כאשר מדובר במקרה זה בטירחה גדולה מאד.
כך, בטירחה פיזית גדולה, ללא פרסום - רעש וצלצולים, ובתכונת חסכון על כל פרוטה, מדריכה אותנו רבקה אמנו, כיצד צריך להיראות גומל חסדים.
מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
פסוק זה שניגן דוד המלך בתהילים, סביב פסוקים שכולם מרוממי רוח ונפש, יש בו כדי לכוון אותנו ליסודות החינוך של בנינו ותלמידינו.
ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם כי אראה שמיך מעשי ידיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וגו'.
מה תפקידו של פסוק זה סביב הפסוקים המרוממים על גדלות השם ורוממותו, כיצד העוללים והיונקים הם אלו שבזכותם יסדת עוז? אין זאת אלא שדוד המלך מכוון ללמדינו דעת ולהורות לנו דרך חינוכית נעלית בפסוקים אלו.
כדי להגיע לרוממות השם ולידיעה השלימה אשר תביאינו לאמונה, אין צורך בדווקא לעילוי נשמה או להתנתקות הגוף עד כדי התפשטות הגשמיות, אין לנו לחנך את בנינו רק סביב אמירות מיסטיות ולהעביר להם מסר כי עולם לא נודע ולא מוכר שלם סובב אותנו ואנחנו לא נדע ולא נכיר אותו, וכל דברי האמונה מנותקים מאיתנו לבלי דעה כלל.
כי אם עלינו להביא לידיעת תלמידינו וילדינו את ההבנה - כי אראה שמיך מעשה ידיך ירח וככבים אשר כוננת', כל אלו מעידים ומראים את האמונה המוחשית ביצירת העולם, בהנהגת השם, כל הסובב אותנו זועק אמונה, כל יציר וכל נוצר, כל מעשה וכל אשר יקרה בעולמינו, הכל הופך באופן מוחשי לגדלות השם, מה אדיר שמך בכל הארץ.
ובנקודה זו, אכן מעלת העוללים והיונקים גדולה מזו של הבוגרים, כי דווקא אם נחנך ונגדל את הדור הצעיר בהבנה זו, בהרגשה זו, כך נוכל להצעיד את חייהם הבוגרים על פי אמונה ותחושה זו, כך הם יחיו את כל חייהם בתפיסה אמונית המושרשת היטב בליבם ובמוחם וכך יושבת אויב ומתנקם, יסתמו פיות דוברי שקר וכזב.
ובכלל, החינוך לפקיחת עיני התלמיד, להתבונן סביבו ולהבין את גדלות השם מתוך הבריאה, יש בה יתרון גדול גם לחינוכו בדרך האמונה הצרופה כבר מינקותו, ועוד מעלה יש בזה כי ההכרה במציאות הבורא בכל מעשה הבריאה ובכל הקורה בעולם, מחזקת גם את האמונה בהשגחה פרטית, בידיעה כי יש מנהיג לבירה אשר על פיו ובהשגחתו תתנהג, וכל המצוות ששורשן בהבנה ובהכרה זו, הינן ברות השגה לאדם כבר בצעירותו בהכירו במציאות זו.