לראשונה באולפן: אשה מוכה לשעבר - מספרת על החוויות הקשות
בראיון שמגישה מנכ"לית ומייסדת 'באשר תלכי', פייני סוקניק, היא מנגישה לכולנו את נושא האלימות במשפחה - גם במשפחה החרדית, כדי שנוכל כולנו להיות מודעים למצוקתן של נשים רבות הסובלות מתופעה קשה זו.
אלי (שם בדוי), היא אם לשישה ואשה מוכה לשעבר שהצליחה לצאת מזה בעזרת אנשים טובים באמצע הדרך. היא הסכימה לבוא לאולפן 'מאמע' ולשתף אותנו במסרים חשובים מאין כמותם: לא תעמוד על דם רעך!
עוד באולפן: צילית יעקובסון, מנכ"לית 'בת מלך' - מקלט המסייע לנשים מוכות מתוך המגזר החרדי והדתי.
•
פייני סוקניק: במוצאי השבת האחרונה - בשעה שתיים עשרה בלילה – חיכתה לי ניידת משטרה ליד הבית. זו לא הפעם הראשונה שמגיעה אלי משטרה באמצע הלילה. שוב, הם מבקשים לאמת איתי מידע שאני מוסרת להם בטלפון. כמו בפעמים קודמות הדבר גבל בפיקוח נפש. חובת הדווח לפי חוק התערבבה לי עם חובתי להצלת חיים ולצווי "לא תעמד על דם רעך". שוב הייתי זו שמתקשרת לדווח למשטרה על אשה זרה מפוחדת שנמצאת בסכנה ולא יודעת מה לעשות. היא מפחדת להתלונן, מפחדת להפגע, מפחדת מהשכנים. היא באמת מפחדת לעשות את הצעד שיודעת שצריכה לעשות.
בשתיים בלילה- הודיעו לי שהיא בטוחה ללילה זה אבל אני כבר לא נרדמתי עד אור הבוקר. ידעתי שהמסע שלה, כמו של כל כך הרבה נשים אחרות, רק מתחיל עכשיו.
לא פעם ולא פעמיים אנשים אומרים לי: "עד כאן. ב"באשר תלכי" אתן עושות פעילות חשובה ונצרכת אבל למה את מותחת את החבל? למה לדבר על אלימות ועוד במילים כאלה בוטות? "
אני מבינה אותם לחלוטין. הרי זה כואב, גם כששומעים את זה מהצד ולא חווים את זה בעצמנו. לחלקנו זה גם נוגע בנקודות רגישות וגורם לאי נעימות אמיתית
אחרים אומרים לי שזה גם חילול לדבר על "הדברים האלה". אם כבר לפעול - אז בשקט. ואם כבר חייבים לטפל אז בלי מילים מיותרות.
בעצם הם אומרים לי שעדיף להיות כמו כמו שלושת הקופים - לא לראות, או לא לשמוע. ואם אני לא יכולה לא לראות ולשמוע, אז לפחות שלא אדבר.
עד כמה שאני יכולה להבין את הפחד מהחשיפה, את אי הנעימות שבנגיעה בחלקים כואבים במציאות חיינו, אני לא יכולה לשתוק. עשרות ואולי מאות נשים וילדים שחוו חוויות קשות של פגיעה וניצול עומדים מאחורי. שפעמים רבות- אני מדברת גם בשבילן. בעצם, בעיקר בשבילן. עד שמגיע השלב בו הן מצליחות כבר לדבר את עצמן.
באחת הפעמים כשחלשה דעתי ולא ידעתי עד כמה רחוק עלי ללכת, בהתערבות, בדווחים. בשיחות למשטרה בחצות הלילה - שאלתי דעת תורה על הנושא - וזו התשובה ההחלטית שקבלתי:
אם ידוע על נשים שמוכות על ידי בעליהן יש חובה על כל מי שיכול לעשות הכל להציל חייהן ואסור לעמוד מנגד ולשתוק ככתוב לא תעמוד על דם רעך, ואין בזה הבדל בין נשים לגברים. הלאו נוהג בנשים בדיוק כמו באנשים.
המשכתי לחפש מקורות בנושא ולמדתי שבעל ה'בית יוסף' כתב: "יש יותר להחמיר (בדינו של מכה אשתו) מבמכה את חברו" נזכרתי בכך שעוד בשעורי הבית היהודי בסמינר לימדו אותנו על הנאמר בתלמוד בבלי במסכת יבמות "ועל כל אדם לכבד את אשתו "יותר מגופו".
מול אמירות ברורות אלו, וצווי התורה שלא להתעלם מפגיעה, אני עומדת היום ומבקשת את תשומת הלב שלכם.
הגישה הקוראת לכל אדם , איש ואשה שלא להישאר אדיש לאלימות נגד נשים, צריכה לבוא לידי ביטוי בכל מעגל חברתי, בכל הקהילות, ועל אחת כמה וכמה בחברה החרדית האמונה על הליכה בדרכי התורה. התנהגות הקהילה כלפי אדם בתוכה הנוהג באלימות, מהווה מבחן למוסריות שלה ושל החברים בה ולמחויבותם העמוקה לתורה ולמצוות".
בראיון הייחודי שמוגש בפניכן היום ביום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, חושפת אלי - אם אמיצה ובעלת כנפי רוח אדירים, את הסיפור האישי שלה בדיוק למטרה זו.
להזכיר לנו שאין לנו זכות לשתוק, אסור לנו להתעלם ולעמוד על הדם. וחובה עלינו לסייע ככל שניתן.
במוצאי השבת האחרונה- יכול להיות שהצלתי חיים, הצלת הנפש והצלת הגוף של משפחה שלמה- אם וילדיה, שלא נמצאים יותר תחת פחד משתק וכאב שמסתתר מאחורי דלת נעולה. זו משימה קהילתית של כולנו, אם רק נפתח את הלב, האוזניים והעיניים. נקשיב ונדבר כמו שצריך- בשביל מי שעדין לא יכול לעשות את זה.
אל תהיו שלשת הקופים, תהיו בני אדם. תהיו יהודים, לכו בדרכו של בורא העולם שרחמיו על כל מעשיו, ותצילו חיים. לא רק היום, אלא בכל יום.
