קודם שנצלול למקרא וכדי להקל על הלומד להבין עיקר הדבר, נלמד את אשר דרש ר' שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצוות הרבה. אבל דורות אחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה. (לפיכך) בא דוד והעמידן על אחת עשרה כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצוות הללו דכתיב מזמור לדוד ה' מי יגור באוהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם.
הולך תמים זה אברהם, דכתיב; ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-ד-י התהלך לפני והיה תמים.
דרשו חז"ל מי האיש אשר קיים דבר דוד המלך והלך תמים לפני בוראו? זה אברהם אבינו, ולכאורה יכולים היינו לתמוה מה לנו להעמיד לדורות "הולך תמים זה אברהם" ולהביא ראיה מציווי ה' אותו שילך לפניו בתמימות. ואולי היה נח גדול ממנו שהרי העידה תורה עליו "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח" כלומר לא ציווי נצטווה להיות תמים, אלא העידה עליו תורה שהיה תמים. ולמה לא דרשו הם ז"ל "הולך תמים זה נח, שנאמר "תמים היה"?
ומה שנראה אולי לומר בזה הדבר, והוא אולי וכנראה יסוד ההבנה בדרשת ר' שמלאי, מפורש בדבריהם ז"ל " את האלוקים התהלך נח – ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר משל לשר שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עימי (לך איתי) ואמר לגדול בוא והלוך לפני. כך, אברהם שהיה כוחו יפה – התהלך לפני והיה תמים. אבל נח שהיה כוחו רע – את האלוקים התהלך נח.
ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו (המלך לאוהבו) עד שאתה משתקע בטיט הלך עימי, הדא הוא דכתיב את האלוקים התהלך נח.
ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון הציץ המלך וראה אותו אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון בוא והאר לפני כך אמר הקב"ה לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בוא והאר לפני בארץ ישראל. "
כלומר שהיה אברהם משתוקק לראות פני מלכו של עולם. משראה למלכו מסתובב במבואות האפלים, כלומר ששמו נישא בשפתי מי שאינם מאמינים לו כלל ועיקר, כביכול האיר עליו באבוקה, היה מאיר את אורו יתברך בעולם ומפרסם גדלותו. ובמה השיב וגמל לו מלך מלכי המלכים באמור לו בוא והאר לפני בארץ ישראל, כלומר נתן לו קדושה יתירה על קדושתו שקידש את עצמו בקדשו את בוראו. נמצא אברהם אבינו תמים כלומר שלם במעשיו, מקדש שם בוראו לא רק בעצמו אלא אף לכל מי מן העולם שפגע בו, עוד קודם לציווי שנצטווה "התהלך לפני והיה תמים" ונמצא שיכולים חז"ל ללמוד מזה המקרא שאין מלכו של עולם מצוה "היה תמים" אלא למי שהוא עצמו מצא בליבו השתוקקות לדבוק בבוראו ולהיות תמים עימו.
אבל נח, חז"ל מעידים עליו שהיה מלכו של עולם רואה אותו שוקע בטיט, ואומר לו עד שאה שוקע בטיט הַלֹך עימי, נמצא יסודו נעדר את התמימות, שהרי לוּ הייתה שם, לא היה נופל לטיט. לפיכך לא ראו חז"ל המפרשים דרשת ר' שמלאי ולומדים שהעמיד דוד המלך את תריג המצוות על אחת עשרה, שאחת מהן היא ההולך תמים את בוראו, להעמיד את נח להיות אחד מהם, כי לא הייתה בו תמימות משל עצמו עד שאמר לו בוראו הלך עימי.
וזו הפרשה לימדתנו תורה עצמה וגופי תורה.
שהרי אין בר דעת שיחשוב שכשדרש ר' שמלאי "תרי"ג מצוות נתן להם הקב"ה לישראל, בא דוד והעמידן על אחת עשרה, הייתה כוונתו והבנתו של ר' שמלאי, שיהיו שש מאות ושתים מצוות עשה ואיסורי תורה מותרין. וכי יש נברא שיכול להתיר דבר תורה?, אלא? אלא שנחלשו הדורות ונמצא שאין נברא מסוגל ובעל כח להגיע בקיום כל אחת מתוך השש מאות ושלוש עשרה מצוות לכדי מציאות של "זוכה על ידן" בא דוד והעמידן לכל השש מאות ושלוש עשרה מצוות על אחת עשרה שלו ימסור אדם עצמו לקיימן תהיה מציאותו זוכה על ידן. וכעין זה פירש רמב"ם בפירוש המשניות להרמב"ם.
באו רבנן ז"ל וביארו מהי מציאות "זוכה על ידן" אמרו, אם אתה רואה בוראך, ואתה מאיר שמו בעולם, הרי אתה זוכה על ידו. אם הוא רואה אותך, והוא מאיר לך דרך בעולם הזה לבלתי תיפול לסחי ומאוס בו בני הדור נמצאים, הרי הצילך מן החטא ותוכל להיקרות שלם אולי אפילו תמים. אבל לא תוכל להימנות על הזוכין על ידן. כי הזכות שייכת למי שמסר עצמו והכין נפשו וגופו אליי בוראו.
ובתוך הגדרת הדברים לבלתי נחטא תעמוד על דיוק מהותם.
דהנה מה רבו דרדקי תשב"ר השבים מבית הספר ורנן סיפר פרשת השבוע דובבות שפתותיהם לאמור; צדיק אברהם אבינו מנח, שלו היה נח בדורו של אברהם רשע היה, על כן אמרה לו תורה "בדורותיו" וניחא להם לדרדקים בהנהון ראש הוריהם לאמור "כמה יפה אתה מספר" אבל זאת שמעתי לפנים רבות מאבי מורי ומחויבים אנו להשכיל הבן הן מאה ועשרים שנה היה נח מתנבא על אנשי דורו לאמור: יבוא מבול ותישחת הארץ לפני האלוקים, והם? הם צוחקים ממנו. הן מאה ועשרים שנה שהיה נח שותל עצים, עודר תולש ומנכה עשבים ומגדלם באופן הטוב עבורם וכל זאת למה? כי כך תבע ממנו בוראו. כל זאת, הגדיר בוראו אליו, באופן שנשגב ובלתי אפשרי לתודעתנו הבן, איש אשר כמעט טבע ביוון חשכת הגלות ואילולא פנה אליו בוראו להושיט עדיו יד קדושה, היה טובע.
אם כן, אנחנו, דורות אחרונים, שנותרנו עם מצווה אחת- מצוות האמונה בא-ל אחד. כאמור: בא חבקוק והעמידן על אחת; "וצדיק באמונתו יחיה". מחויבים ללמוד לעצמנו שכל דברינו ומקרינו ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם, ולהיעזר בניסים הגלויים שמתוכם אנו יכולים וממילא מחויבים להודות בניסים הנסתרים.
אבל בד בבד עם זאת מחויבים אנחנו ללמוד אחרת את פרשת נח, דין נח, ומבט עליו כנברא. שהרי אם הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו "הלך עימי", מוכרחים אנו להאמין שקדוש היה, ושקידש שמו יתברך עד כדי כך שרצה בו הבורא יותר משרצה בכל העולם כולו, שנמחה מעל פני היקום. כלומר, מוכרחים אנחנו לחדד אמונתנו מעבר ולמעלה בקודש ממה שלימדתנו הגננת.
כי זו מהות הזכות שיוכל נברא לזכות בהצלת בוראו אותו ממקרי העולם, שיהיה הנברא מחדש בעצמו דבר, או הבנה, שלא חידש עד לרגע זה, לעצמו או לזולתו. עיקר העיקרים הוא לחדש, להתפלל על היכולת לחדש, לשמוח בשמחת החידוש, לדבוק באמונה במשך זמן ובעומק הרגשה שיש בה חידוש. כי המחדש אור הוא מדליק לבוראו אשר שכינתו במבואות המטונפים ונמצא בוראו מתגלה אליו ואומר לו: התהלך לפני והיה תמים, אמן.
שבת של שלוות נפש המפנה את התודעה לחדש חידושי אמונה, עד שישפיע עלינו הוא יתברך מטובו ויצווה הווייתנו לפניו באמונה יתירה ונזכה בה לגאולת פרט שלמה – אמן
אביעזרי כהן