לרגל שבוע המודעות לגמגום ולרגל פתיחת השלוחה החרדית של אמב"י, הרשו לי לספר את סיפורי, כאדם מגמגם.
הגמגום הופיע בחיי בערך בגיל 9. למה? למה זה משנה?! הגמגום הגיע ונשאר לתמיד.
בהתחלה, הוא השתלט על המילים שלי לגמרי. כאילו היה שדון, שעמד לי בגרון ותפס בחוזקה את המילים, שלא יצאו החוצה. כשלא היתה לי ברירה, נלחמתי בו ולא בהצלחה רבה. היו מילים והברות שיצאו להן החוצה בכוח, במאמץ והתוצאה היתה, שעמדתי מול אנשים והראש שלי התנדנד לו ממאמץ.
והאנשים? אוקיי.
היו אנשים נהדרים, שפשוט הקשיבו והיו נהדרים פחות, שנענעו בראשם ברחמים. והיו גם רעים - "ילד! אני לא מוכר למגמגמים", אמר לי מוכר עצבני אחד. "חחח", התפוצצו כמה מצחוק והיו שניסו לתקן אותי ובדרך כלל לא קלעו לאמת שרציתי לומר.
והמילים? התחבאו מעצמן. הן לא רצו שיפגעו בהן, שירחמו עליהן, או שסתם לא ישמעו אותן והם נשארו בבטן שלי, קבורות עמוק עמוק. בסוף, כבר לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לשחרר את מחסן המילים שלי, אז התחלתי לדבר ובדרך היו אנשים נהדרים ונהדרים פחות וגם רעים, אבל למדתי להתמודד איתם. לא פעם, פשוט לבלוע את ההשפלה ולהמשיך הלאה.
כשהגבאי בישיבה, לפני כל פעם שהעלה אותי לתורה, שאל את ראש הישיבה, זו היתה עקיצה בלב. כשחבר שאל, "מה זה כבד פה וכבד לשון?" וחבר אחר צעק, "תשאל את שטרן", זה היה יותר מעקיצה.
גם מצאתי, בזכות ההורים שלי, אפיק נוסף להוציא את המילים שלי: מוזיקה. במוזיקה לא צריך לדבר. האצבעות מקלידות על קלידי האורגן ומשחררות את הנפש, את המילים התקועות, בתצורה שונה, בצורת ניגון. כשיש ניגון לא צריך מילים.
אבל, המילים שלי, רצו להאמר. הן לא רצו להשאר במחסן ולצאת בתצורה של ניגון. הן רצו להיות הן עצמן. אז דיברתי, מסרתי שיעורים בישיבה ובכולל וב-10 השנים האחרונות, אני גם מלמד ילדים ונוער לנגן.
לפעמים המילים יוצאות נהדר, לפעמים הן נתקעות להן ויש מלחמה לשחרר אותן. אבל היום, לא השדון שיושב לי בגרון מנהל את הדיבור שלי. אני מנהל אותו וחי עם השדון בגרון ביחסי אהבה-שנאה כאלה.
היום אינני "מגמגם", אלא אדם שיש לו גמגום. קל, קליל, אבל קיים.
וזה כיף לדבר, לתת למילים לצאת החוצה, גם בקושי. זה כיף שהמילים שלך מקבלות צורה ואוזן שומעת.
אז פעם הבאה שאתם מקשיבים לי והשדון בגרון תוקע לי מילים, התאזרו בסבלנות ופשוט הקשיבו. אין צורך בפרצוף מרחם ואל תשלימו את הדיבור שלי. אני יודע הכי טוב מה אני רוצה לומר. פשוט הקשיבו למה שאני אומר ולא לאיך אני אומר. אני יודע, זה מעט קשה. אבל שווה שתחכו לי, יש לי כמה דברים חכמים לומר (לפחות תנסו, אולי זה באמת חכם?).
ול-80,000 המגמגמים/ות, אל תפסיקו לדבר, כי אם לא נדבר אנחנו, אף אחד לא ידבר בשבילנו!
כותב הטור הוא מוזיקאי, מורה למוזיקה ומנהל השלוחה החרדית של אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל.