פתיחה
בפרשת השבוע, לאחר שניצח אברהם אבינו את ארבעת המלכים ששבו את לוט אחיינו, יוצאים לקראתו להודות לו מלך סדום ומלכיצדק (שעל פי המדרש היה שם בנו של נוח). כפי שכותבת התורה, מעמדו של מלכיצדק באותה שעה היה כהן לא-ל עליון. כמובן שאין כוונת התורה לכך שמלכיצדק היה כהן הראוי לשרת בבית המקדש, אלא הכוונה היא שהוא היה משרת ועובד ה'.
מעמדו של כל כהן (יהודי) כקדוש בוודאי, היה נכון בזמן בית המקדש, שכן אז לא היה ספק בקדושתם של הכהנים כפי שאומרת המשנה בקידושין (ד, ד - ה), שעל מנת לבדוק האם כהן הוא 'מיוחס' (ויכול לעבוד בבית המקדש) היו בודקים את אבותיו. במידה וגילו שהם נשאו כפיים, עבדו בבית המקדש, היו בסנהדרין וכדומה, צאצאיהם נחשבו כמיוחסים ובלשון הרמב''ם (איסורי ביאה כ):
''אי זהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד, לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה ולא מן הסנהדרין ומעלה שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין.''
חזקתו של הכהן כקדוש היה נכון בימיהם, אבל מה הדין בימינו אנו? האם גם היום הכהנים והלווים קדושים, או שמא מעמדם מוטל בספק, ודינם שווה לכל שאר ישראל?
מעמדם של הכהנים בזמן הזה
הספק אודות מעמדם של הכהנים, התעורר כבר בחזרה מגלות בית ראשון (עיין כתובות כה, קידושין עט). החשש היה שמא במהלך הגלות, התחתנו הכהנים עם נשים הפסולות להם (גרושה וכו'), וילדו ילדים שפסולים לכהונה. חשש נוסף שעלה הוא, שמא במהלך הדורות אנשים קראו לעצמם כהנים, למרות שלא היו כאלה (עיין למשל יביע אומר אבה''ע ז, ט שדן במקרה דומה).
א. אכן הרמב''ם בהלכות איסורי ביאה (כ, א) פוסק, שכיום הכהנים הם רק כהני 'חזקה', ולא כהני ייחוס. דבר זה גורם שהם לא יוכלו לאכול בזמנינו תרומה וחלה מן התורה, וכפי שפסק השולחן ערוך (יו''ד שכב).
ב. נפקא מינה נוספת לכך שאין היום כהני ייחוס, מופיעה במור וקציעה (או''ח סי' תקעו). המגן אברהם (שם, בהקדמה) הקשה, מדוע לא תוקעים בזמן הזה בחצוצרות בשעת צרה? הרי זאת מצווה עשה כפי שפסק הרמב''ם בהלכות תעניות (א, א), שבפשטות נוהגת גם בזמן הזה!
על קושיה זו נאמרו מספר תירוצים. האגרות משה (א, קסט) תירץ, שיש מצווה לתקוע דווקא בחצוצרות שתוקעים במקדש, ומכיוון שאין היום בית מקדש, ממילא אין מצווה לתקוע בחצוצרות. הציץ אליעזר (יא, טז) תירץ, שרק כאשר יש גזירה על רוב עם ישראל יש לתקוע, דבר שלא קרה במהלך הדורות. המור וקציעה בתירוץ שנוגע לעניינו כתב, שבשביל לתקוע בחצוצרות בעת צרה צריך דווקא כהנים מיוחסים, ואין כיום כהנים מיוחסים (ויש להעיר על דבריו, עיין במהר''ם שיק או''ח סי' רצב).
נפקא מינות למחלוקת זו
בעקבות דברי הגמרא והרמב''ם, התחלקו הפוסקים לשתי קבוצות, כאשר ייסוד המחלוקת ביניהן הוא, כיצד להבין את טיב חזקת הכהונה. קבוצה אחת מצדדת בעמדה, שחזקת הכהנים היום היא לא ממש חזקה, אלא חזקה בתורת ספק. קבוצה שניה מצדדת בעמדה, שחזקת הכהונה כיום היא חזקה לכל דבר ועניין (חזקת וודאי). נראה מספר נפקא מינות, והמחלוקת תתברר יותר:
1. המחלוקת הראשונה בין הפוסקים היא, לעניין נתינת חלה לכהן. בניגוד לחלה בארץ ישראל עליה יש מחלוקת בין הרמב''ם לחלק מהפרשנים אם חיובה מדאורייתא או מדרבנן (יו''ד שכב), חלת חוץ לארץ היא רק מדרבנן לכולי עלמא, וכן אפשר לתת אותה לכהן שטבל מטומאת קרי לאכילה.
הרמ''א (יו''ד שכב, ה) פסק, שבזמנינו לא נותנים את החלה לכהן לאכול, גם אם הוא טבל. הש''ך (ס''ק ט) מסביר בשם המהר''י וייל, שכיום לא מחזיקים את הכהנים ככהני ודאי, לכן אין לתת להם לאכול את החלה, ובלשונו של המהרש''ל (יש''ש ב''ק ה, לה):
''ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלוואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולווים קרוב לודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל... ואם לא הרוב, בודאי קרוב למחצה נתבלבלו. ואם כן נבוא לידי תקלה, שמא יתן לכהן שאינו כהן... ומשום הכי גם כן נהגו האידנא (= בזמן הזה) שלא ליתן החלה אף לכהן קטן או לכהן שטבל לקריו. משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי''.
ערוך השולחן (שכב, כא) חולק, ותמה על דבריהם, מדוע הם מחלישים כוח הכהונה בזמן הזה?! ודחה את הבנת הש''ך ברמ''א, שאין כיום כהני וודאי. לפי שיטתו חזקת הכהנים כיום היא בתורת ודאי, ומותר לתת חלה לכהן שטבל מקרי, וכך סובר גם הקרית ספר (איסורי ביאה פרק כ).
2. הגמרא בגיטין (נט ע''ב) מונה מספר מעלות שיש לכהן: הוא מזמן, אסור להשתמש בו ועוד. המגן אברהם (סי' רא) תמה, מדוע בזמן הזה לא מקפידים על דינים אלו?! הרי דינים אלו מדאורייתא! וכתב ליישב, שמכיוון שלא בקיאים כיום ביוחסי כהונה, ואין ביטחון שאותו כהן אכן כהן הוא ויש לכבד אותו – על כן מקילים בכך (ועיין מרדכי גיטין תסא).
3. כאשר אדם מעשר את פירות הטבל שלו, הוא צריך לתת מעשר מפירותיו ללוי. החזון איש (שביעית, ה, יב) נקט, שמכיוון שאיבדנו כיום את חזקת הלוויה, אין חובה להביא להם את המעשרות. מה עוד, שיש חשש שאנשים שאינם לווים יטענו שהם לווים, וייקחו את התרומות במרמה, וכן פסק הרבקנייבסקי בעקבותיו בדרך אמונה (תרומות ו, ב, ס''ק כ), ובלשונו:
''ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה על פי עצמן (= ואין להם הוכחות) כמו שכתב השולחן ערוך באבן העזר סימן ג' אין להם אפילו דין כהני חזקה, ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפילו חלת חו"ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל... וכן אין לתת מעשר ראשון ללוים בזמן הזה.''
המהרי''ט (ח''א סי' פה) חלוק על דברי החזון איש, וסבר שצריך לתת מעשר ראשון ללוי בזמנינו, מכיוון שהלווים גם היום בחזקת וודאי, וכך פסק הרב עובדיה יוסף (קצירת השדה עמ' 43), בעקבות דברי השולחן ערוך שכתב (יו''ד שלא, יט) שיש לתת ללוי מעשר ראשון, ולא חילק בין זמנים עברו לזמן הזה (וכך דעת רוב הפוסקים).
4. נפקא מינה נוספת. המהרשד''ם (אבה''ע סי' רלה) נשאל בדין נערה שנשבתה בין הגויים, האם מותר לה להתחתן עם כהן. החשש הוא בעקבות דברי הגמרא בכתובות שפוסקת, ששבויה שנשבתה בין הגויים חזקה שנבעלה לגוי, ובעקבות כך אסורה לכהן.
למסקנה המהרשד''ם התיר לה להתחתן עם כהן, משום שבכלל לא בטוח שאותו הכהן באמת כהן, ולישראל מותר להתחתן עם אישה שנבעלה לגוי. בעקבות פסק זה התיר השבות יעקב (ח''א סי' צג) לכהן שנשא בטעות חלוצה, להישאר איתה ולא להתגרש, מכיוון שאיסור חלוצה הוא רק מדרבנן, והכהן רק כהן מספק (וספק דרבנן לקולא).
המהרי''ט (ח''א סי' פה, קמט) וגם חוט השני (סי' יז) חלקו על דברי השבות יעקב, וסברו שהכהנים כיום בחזקת וודאי: ''וחלילה לרב ז''ל שבא להפקיע חזקת כהונתם במה שהחזיקום עד עתה''. משום כך לשיטתם אסור לכהן להישאר עם החלוצה, וכך פסק להלכה גם בברכי יוסף (אבה''ע ו, ג).
נשיאת כפיים ופדיון הבן
המהרי''ט (שם) שכפי שראינו סובר שהכהנים היום הם כהני ודאי, מקשה שתי קושיות חזקות על שיטת הסוברים שהכהנים היום הם רק כהנים מספק. 1. כיצד לשיטתם נותנים לכהן את כסף פדיון הבן? הרי לא בטוח שהוא בכלל כהן, ואין שום משמעות לפדיון! 2. כיצד לפי שיטתם הכהנים נושאים כפיים? הרי ישראל שנושא כפיים עובר באיסור עשה!
1. פדיון הבן
בעקבות שאלת המהרי''ט חידש בשאלת יעב''ץ (מופיע בפתחי תשובה יו''ד סי' שה), שכל בכור צריך לתת לכל כהן שהוא פוגש חמישה סלעים, שמא מי שפדה אותו לא כהן והפדיון לא חל. כמו כן הכהן צריך להחזיר לפודה את החמישה סלעים - שמא הוא לא כהן והכסף לא אמור להגיע אליו. עוד הוסיף, שלא רק ישראלים בכורים צריכים לפדות את עצמם, אלא גם כהנים ולווים, כי אולי הם בכלל ישראלים שחייבים בפדיון הבן, ובלשונו:
''נראה שלצאת ידי כל ספק האפשרי, יש גם כן על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא, דלמא מתרמי ליה (= שמא יזדמן לו) כהן מיוחס ודאי, ומהאי טעמא נמי (= ומשום הטעם הזה) בן הכהנת והלויה יש לפדותו עכשיו, מספק דמאי שנא מכל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן (= כמו כל ספק מדאורייתא, שצריך להשתדל כמה שאפשר).''
כפי שמובא בפתחי תשובה בשם החתם סופר, רוב האחרונים דחו את חידושו של היעב''ץ ולמעשה לא נהגו כך (וכן כתב שבט הלוי).
נראה ביישוב קושיית המהרי''ט, שאומנם במידה ויפדו את הילד בזמן הזה, הוא לא יהיה פדוי בוודאי לסוברים שהכהנים מוחזקים רק מספק, אבל מכל מקום הילד כן יהיה פדוי מספק ועדיף לפדות מכהן ספק, מאשר להשאיר את הילד בוודאי לא פדוי (ובמקום מנהג רבים נקטו שלא אומרים ספק ברכות להקל, ומכיוון שנהגו לברך על פדיון הבן, גם עכשיו מברכים).
2. נשיאת כפיים
קושיה גדולה יותר היא, כיצד הכהנים יכולים לעלות לברך ברכת כהנים בלי לעבור על איסור עשה:
א. בשו''ת שבות יעקב (ח''א סי' צג) תירץ, שאומנם זר הנושא את כפיו עובר בעשה, אבל במידה וכהן לא נושא את כפיו הוא עובר על שלושה עשה, לכן תיקנו חכמים שכוהני הספק יישאו את כפיהם, וכיוון שחכמים תיקנו שהם יעלו, אין מניעה שגם יברכו. למרות שהיה מקום לומר שבמצב כזה 'שב ואל תעשה עדיף' ושלא יעלו לדוכן, אך מכיוון שכבר התרגלו והוחזקו לשאת כפיים, ימשיכו לשאת כפיהם (שלא כתרומה שהיא מדאורייתא שהם לא אוכלים, כי לכך לא הוחזקו), ובלשונו:
''אף על פי דזר הנושא כפיו עובר בעשה, מכל מקום כיוון דכהן שאינו נושא כפיו כאילו עובר בשלוש עשה לכן אמרו חכמים דישא כפיו אם הוא ספק כהן, וכיוון דמדרבנן נושא כפיו שפיר (= זה בסדר שהוא) מברך. ואף אי תימא (= וגם אם תאמר) דבספק אין לישא כפיו ושב ואל תעשה עדיף, מכל מקום הא מבואר שם בש"ס דדוקא למה שהוחזק החזיק היינו לענין נשיאת כפיים.. אבל לא לשאר כל מילי ספיקא לכן אינו אוכל בתרומה דאורייתא.''
דבריו מחודשים מאוד: השבות יעקב טוען שחכמים תיקנו שהכהנים יעלו מספק לברך, אבל לא מצאנו שום מקור בגמרא או בראשונים בו מובאת תקנה זו. בנוסף, בפשטות עדיף לא לקרוא בבית הכנסת 'כהנים', וכך הם לא יצטרכו לעלות מעיקרא לדוכן - ולא יעברו לא על איסור עשה של עלייה לדוכן (שעוברים עליו רק כאשר קוראים לכהן והוא לא בא), ולא על שלושה עשין אם יעלו לדוכן.
ב. החזון איש (שביעית ה, יב) כתב אף הוא לתרץ את שתי הקושיות. בניגוד ללויים, שלשיטתו איבדו לגמרי את חזקתם, הכהנים נשארו בחזקת כהונה מן התורה, לכן הם יכולים לשאת כפיים בברכה, ואפשר לקיים פדיון הבן. השבות יעקב לא תירץ כך, משום שהוא סובר, שהם איבדו את חזקתם לגמרי, כשיטת המהרש''ל והיעב''ץ.
ג. אפשרות נוספת לתרץ את הקושיה על ברכת כהנים היא על פי דברי הפני יהושע (כתובות כד ע''ב, וכן כתב גם התומים). הפני יהושע נקט, שבזמן הזה אין איסור לישראל לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים (למעט ברכה לבטלה), וכל האיסור היה בזמן בית המקדש שבירכו ברכת כהנים בשם ה' המפורש.
לכן לשיטתו גם אם נאמר, שהכהן הוא בעצם ישראל הרי שהוא יכול לעלות לדוכן, יכול גם לברך משום שנהגו לברך, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.
[1]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com