כשנסע ר' גרשון מקטוב מא"י לחוץ לארץ לשדך את בניו, אמר בדרך: "תודה לה' שעברתי את הים, אסע לגיסי הבעש"ט הקדוש. הוא בא אליו בערב שבת קודש, והתפלל עימו תפילת מנחה.
הבעש"ט היה מאריך בתפילה עד צאת הכוכבים, ור' גרשון – בזמן זה - התפלל מתוך הסידור של האר"י ז"ל עם כל הכוונות, הספיק לסיים תפילתו, לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, וכיון שגיסו הקדוש עדיין לא סיים את תפילתו, פרס כרים ושכב לנוח, והבעש"ט עודו שרוי בתפילתו.
בליל שבת בשעת הסעודה שאל ר' גרשון את גיסו הבעש"ט, מפני מה הארכת בתפילה כל כך? הן אני התפללתי בכוונות וקראתי שנים מקרא ואחד תרגום, והוצרכתי לשכב ולנוח, ואתה עוד עומד בתפילת שמונה עשרה, ורועד ועושה כתנועותיך. והבעש"ט שחק ממנו, ולא השיב לו כלום. אבל ר' גרשון לא ויתר ושאל שוב ושוב את שאלתו.
השיב לו הבעש"ט: כשאני מגיע לתיבה: "מחיה המתים" [מביא הסיפור הסתפק אם התכוין לתיבת "מחיה מתים אתה" או "מחיה מתים ברחמים"], כיוונתי ייחודים, ואז באים נשמות מתים לאלפים ולרבבות, ואני צריך לדבר עם כל אחד ואחד מפני מה נדחה ממחיצתו, ואני עושה לו תיקון, ומתפלל בעדו ומעלהו, והחשוב – חשוב קודם. והם רבים כל כך, שאם רציתי להעלות כולם הייתי צריך לעמול שמונה עשרה במשך שלוש שנים.
אך כשאני שומע את הכרוז שמכריז: "מקודש! מקודש!" ואי אפשר עוד להעלות הנשמות כיון שהשבת נכנסה, אני פוסע מן שמונה עשרה.
אמר אליו ר' גרשון בדרך שחוק: ולמה אין באים אלי? ענה לו: הייה אצלי כאן עוד שבת, ואני אמסור לך הכוונות על נייר, ויבואו אליך גם כן. וכן עשה.
לערב שבת קודש הבאה, כשסיים הבעש"ט הקדוש לומר קדיש לפני התפילה, עמד ר' גרשון להתפלל, והבעש"ט לא התחיל עדיין התפילה, כי היה יודע שר' גרשון לא יסבול הדבר - ויתפחד, ולכן, המתין ותיקן בתוך כך את שעונו, והריח טבק, עד שיעבור ר' גרשון את מקום הכוונה.
משכיוון ר' גרשון הכוונה הזו, ראה שבאו אליו מתים כמו עדר גדול של צאן, ונפל בחלישות. אז העירו הבעש"ט הקדוש, וציוה לו לילך לביתו.
בלילה על שולחן השבת, בעת הסעודה, שאל לו הבעש"ט הקדוש: למה נתחלשת?
ואמר לו: בעת שכיוונתי הכוונה, באו אליי מתים כמו עדרים.
אמר הבעש"ט הקדוש לאנשיו דרך שחוק: הכו אותו, שלא ישחק מהבעל שם טוב.
הקדמה לפירוש סיפורי הבעש"ט
הבעש"ט הקדוש השאיר לנו סיפורי מעשיות רבים. במאמר הקודם הבאנו מקורות רבים על גודל חשיבות הסיפורים, כפי שהעידו גדולי הדור בכל הדורות.
אומר הבעש"ט, הקב"ה מלביש את תורתו, בשפה שקרובה לליבנו, בסיפורים ובמעשיות, שבהם מוסתרים סודות ומסרים לאדם, שיכוונו אותו בדרכו, ויפעלו לו חסדים וטובות, ישועות ונחמות, שנשמת האדם מבינה את המסר המיועד לה מהסיפור.
כיון שחלק מקהל הקוראים אינו מכיר את ה'רוח הנושבת' מהסיפורים, חשבתי, באופן חד פעמי, לכתוב מה המסר האישי שלי, שעלה לי מהסיפור.
כל אחד יבין את המסר שצריך לו, חשוב לציין, אין אנו מתיימרים בשום אופן לחשוב שהבנו את דברי הבעש"ט הקדוש, שכל דבריו נאמרו ברוח הקודש, ומי יבין דברי מלאך אלוקים, 'אור שבעת הימים', ואנו - 'נחנו מה'.
הנקודות שהעליתי, רק נועדו לעורר את בינתו וליבו של הקורא, שיחשוב אך הסיפור 'מדבר' לליבו, ומה יכול לתת לו כח ואנרגיה כ'צידה לדרך' לשבוע החדש, ו'כל הרוצה יבוא ויטול'.
המסר האישי שלי מהסיפור:
"לך לך" – המסר שקיבלתי מהפרשה ומהסיפור: אני צריך ללכת אל המהות שלי, אל התפקיד והיעוד שלי, לחפש ולמצוא אותו, ולא לחפש לעשות תפקיד של מישהו אחר.
כשאני מתיימר לעשות תפקיד של מישהו אחר, אני רק מפסיד מזה, ומקבל פחד וחולשה.
לא תמיד ניתן להסביר מעשיהם של הגדולים ממני, הגיע הזמן שאתחיל להבין...
אני מכוין בתפילתי מה שאני יכול, וכך, תפילתי רצויה ומתקבלת, ופועלת את פעולתה, ואני צריך להפסיק לערוך השוואות לאחרים.
אני לא חייב להבין יותר מידי דברים מהסיפור, נשמתי מבינה, אפשר להרפות, לקרוא ולהנות מהסיפור ברוגע.
שבוע טוב ומבורך.