ביני לנדאו הוא כמו חידה, חידה קשה, כזו שצריך להתאמץ לפתור אותה וגם כשאתה כבר חושב שהגעת לפתרון עולות לך ספקות נוספות. הוא החל את דרכו כזמר גבעות מעופף, אך אלבומו השני "משכן" שיצא לפני כשש שנים היה אלבום רוק מהוקצע עם מיטב הנגנים ועם שירים שהפכו לשירים משמעותיים במיוחד במוזיקה היהודית המקורית.
לנדאו, כאילו התעלם מההצלחה הגדולה של האלבום וגם באלבומו השלישי הוא ממשיך לפעול בדומה לשם האולפן שלו "סתר המדרגה". הוא כמעט ונמנע מיחסי ציבור בצורה מסודרת. לא תשמעו אותו מתראיין בדומה לכל אמן אחר ברמתו שמוציא אלבום החדש ומעוניין להביא את הבשורה לציבור.
לנדאו מאמין ככל הנראה שמה שעבד כל כך טוב באלבום השני שלו יעבוד גם עכשיו ושהמוזיקה תעשה את שלה באופן אוטומטי. אולי הוא צודק ואולי לא לנוכח ההבדל שאני חש בין שני האלבומים שסוג השירים שלהם שונה מבחינת התכנים והלחנים.
האלבום החדש "מבוע" גם הוא בדומה לקודמו בהפקתו ועיבודיו המוזיקליים של לנדאו עצמו, הוא אמנם אלבום רוק שדומה מבחינה זו לאלבום "משכן", אך הפעם הוא מכיל לטעמי פחות מהחומרים שהפכו את "משכן" לאלבום מצליח כל כך. אוהדיו של לנדאו לא מחפשים בהכרח "זמר" בעל מנעד קולי רחב וקול צלול ונקי, אלא אמן שכותב שירים מתוך ליבו וגם הפעם לנדאו מספק את הסחורה מהזווית הזו אם כי לדעתי הדבר הבולט ביותר באלבום החדש היא הבחירה של לנדאו בהתכתבות עם המקורות. לנדאו עושה את ההתכתבויות האלה עם המקורות בחן רב, שמשלב את מטבעות הלשון של המקורות לצד המילים המקוריות שלו לכדי יצירה חדשה ומעניינת.
השיר שפותח את האלבום - "כחרס הנשבר" הוא התכתבות של לנדאו עם חלקו האחרון של הפיוט 'ונתנה תוקף'. הוא מדבר על התמודדות עם העובדה שהאדם הוא חרס הנשבר, כחציר יעוף כענן כלה וכאבק פורח ולמרות זאת הוא רוצה להתגבר על כך ולהיות שמח בחלקו. אם אני מחפש את החידוש באלבום אל מול קודמו, היא העובדה ששומעים יותר את קולו של לנדאו מבלי הכפלות שאפיינו מאד את האלבום הקודם. לנדאו שקיבל ביטחון מההצלחה הגדולה מביא את עצמו יותר קרוב לפרונט של שיריו ויש בזה בהחלט משהו נחמד.
בדומה לאלבום הקודם כל שירי האלבום נכתבו על ידי ביני לנדאו עצמו מלבד שיר אחד מהמקורות - "מה טובו" שנפתח בנגינת הזורנה הכורדית ובו הוא מארח לדואט את שבתי סבתו שמסלסל על עיבודי הרוק של לנדאו.
חידוש נוסף באלבום החדש הוא הגוון המעט מזרחי שמקבלים כמה מהשירים, בחלקם בשל שימוש בכלים מזרחיים כמו הקמנצ'ה הקסום של יגל הרוש, שפותח את השיר הטוב לדעתי באלבום "נקומה נא". השיר נפתח כשיר איטי, אך מתפתח לשיר רוק בועט. בשיר מתכתב לנדאו עם שיר השירים מדבר שוב על מאבק שלנו בקשיים ובחיפוש המתמיד אחר עליה רוחנית והתחלה מחדש מבלי להתייאש
גם בשיר "באתי לפניך" מתכתב לנדאו עם המקורות - מגילת אסתר. גם פה הקמנצ'ה נותן את הרוך לצד הצליל ה"כינורי" שהאוזן המערבית מכירה.
אחד השירים המעניינים באלבום הוא "כתר" בו כותב לנדאו על נושא חברתי כאוב, רווקות מאוחרת. בשיר שר לנדאו ברגישות על הנושא כשגם הפעם הוא מתכתב עם המקורות כשהפעם הוא בוחר מילים דווקא מתוך מגילת איכה. לצד הכאב הגדול שצף בשיר הוא מדבר גם על התקווה ועל כך ש"ישנם רגעים שכל מה שנשאר זו רק אמונה בלילות". אל תפספסו גם את השיר "הסיפור שלנו", שיר מלא תקווה שמחה ותפילה.
לסיכום, אני חש שהאלבום החדש של ביני לנדאו, יותר פנימי ופחות מכיל פזמוני רוק סוחפים שאפיינו את האלבום הקודם והפכו ללהיטי ענק. טבעי שאמן יביא את עצמו לאלבומים אותם הוא יוצר כפי שהוא בתקופת היצירה וכנראה שלנדאו נמצא עכשיו בתקופה שונה. עדיין, ברור שמדובר באמן מצוין, מהכותבים היותר טובים של המוזיקה היהודית. היכולות שלו להתכתב עם המקורות בצורה יפה כל כך היא בהחלט מענגת והופכת את ההאזנה לשירי האלבום למעניינת יותר.