הייתי בלייב פארק בראשון לציון אתמול. היו שם גופיות וציציות, סנדלים ותלתלים, משקפיים ועגילים, הם עמדו צפופים והשתחוו רווחים, אבא של שבת ואמא של חול, עם כוס של פלסטיק מלאה בבירה, או עם קרטון מלא בצ׳יפסים ושניצל חם. היו להם תיקים על הגב ופאוצ׳ים על המותניים, הם באו מהצפון עם קפוצ׳ון ומהדרום עם הבריזה.
הם היו שם רבבה, מכל הסוגים והמינים. אולי בגלל זה לא הצלחתי להאמין? לא הצלחתי להישאר אדישה כשהם פתחו את הפה שלהם ושרו כולם ביחד את המילים של סדר העבודה. המילים האלה שאומרים ביום הכיפורים רק מיטבי הלכת, אלה של המסלול הארוך. הדוסים האדוקים ממש. רק הם יודעים את המילים.
סדר העבודה זה חתיכת קטע בתפילה. לפעמים הייתי מדלגת אבל בגלל השיר לא יכולתי השנה.
והנה פתאום, באמצע הלייב פארק עומדים כולם, בגרון ניחר, בלב פתוח, עם עיניים לשמיים, עצומות, בהתמסרות מוחלטת: ״וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע אחת וחמש. מיד היה מתייאש כי לא יכול היה לשאת את גודל מרירות החטא״.
ואני לא יכולה לשאת את גודל מתיקות האש, הלהט, האהבה. והתחשק לי באותו הרגע להגיד בדיוק את מה שיצא מפיותיהם של כל אותה הרבבה: ״אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו״ ואז חשבתי על ישי ריבו. הלוי הזה. אני בטוחה שהוא לוי. ואם הוא לא לוי אז שיפתחו מחלקה מיוחדת בבית המקדש לכאלה שמגיע להם לשיר עם הלויים.
חשבתי על איך שהוא שליח ועל כמה שהצינור יותר נקי האור עובר בו יותר בקלות. חשבתי גם על איך זכינו לאור כזה שעובר ככה ואיזה כיף לו שזו השליחות שלו. רציתי להגיד לו תודה. רציתי לבקש בשבילו שה׳ יתברך ישמור לו על השליחות הזו, כי היא פועלת על רבבות, מלא רבבות בגופיות ותלתלים ש״מראה כהן״ הפך לשגור בפיהם, אבל בסוף החלטתי שלא צריך.
מי שהיה אתמול בלייב פארק בראשון לציון ראה שהשלם גדול מסך חלקיו. שהבערה הזו שניצתה לא זקוקה לתפילות, היא כאן כדי להישאר, היא כאן כדי להתעצם ולשרוף בדרכה את כל הציניות החולי היאוש והבדיה. היא רק נ.צ. בדרך. בדרך אל ההתעוררות שלנו. מי שאנחנו. אהובים בעצם. הלוואי שנבין כבר שאוהבים בעצם, הלוואי שנסלח לעצמנו כמו שהבורא אוהב אותנו וסולח לנו.
אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלוקיו.
