אלו שמקדימים את זמנם, הם קבוצת סיכון שייתכן ותזכה בתהילת עולם, או כפי שקורה ברוב המקרים, הם יישכחו כמעט לחלוטין ואת הכבוד הראוי להם לוקחים אחרים שבאו הרבה אחריהם. בפסטיבל 'ניגונים בצדק' המשובח, שנערך בימי חול המועד במרכז סוזאן דלאל בתל אביב, ניסו לתקן את אחד המקרים האלה במופע איחוד מרגש של להקת הלויים המיתולוגית של אליהו דגמי.
הלהקה הוציאה את אלבומה הראשון והיחיד לפני 20 שנה והתפרקה מיד לאחר מכן לאור ה"הצלחה". דגמי הביא את הרוק והגיטרות אל עולם הפיוטים המזרחיים כשהוא יוצר שילוב מרתק של גיטרות ופיוטים דבר שהיום נראה טרוויאלי לחלוטין אבל באותם ימים היה חידוש שאין כמותו.
דגמי נגן רוק במקור נחשף למוזיקה המזרחית של שורשיו והחליט לשלב את שתי האהבות שלו יחד בביצועים מרתקים המשלבים את הגיטרה החשמלית המצוינת שלו עם הסאז המזרחי והמרתק, הסנטור והתופים של עופר בניטה הנמרץ ונגינת הגיטרה בס של אריה אסא. באלבום המקורי ניגן על כלי ההקשה יעקב לב שמח, אך הוא נעדר מהופעת האיחוד הייחודית כשאת מקומו מילא בהצלחה בנו של אליהו - דוד דגמי.
אליהו דגמי אמנם לא ניחן בכריזמה של כוכב והוא מודע לזה לחלוטין בקטעי המעבר היבשים ומצחיקים כאחד, בשל הכנות שלו אל מול העניין, אבל למוזיקה שלו יש קסם משלה וכשאצבעותיו רצות על הגיטרה המיתולוגית של יוסי אלפנט ז"ל הוא מקבל זוהר משלו. זוהר שגורם לקהל לרחף על צלילי מוזיקת הפיוז'ן שלו שמתיכה מזרח ומערב לכדי יצירה אחת מלאת חן ותחכום מוזיקלי.
למופע האיחוד צורפו נגנים נוספים, גיל שפירא על הגיטרה החשמלית ואלעד גבאי על הקנון והעוד. הביצועים במופע היו נאמנים לעיבודים המקוריים של הלויים מתוך האלבום המעולה שהשפיע רבות על ברי סחרוף, אהוד בנאי, מאיר בנאי ומוזיקאים רבים נוספים.
במופע התארחו הזמרים שי צברי בעל הקול הגבוה או אם תרצו ה"מוטי שטיינמץ" של המוזיקה הישראלית והזמר ברי סחרוף שביצע יחד עם ההרכב את הפיוט האהוב "יעלה" שהתפרסם במיוחד בשל הביצוע של הלהקה כמו גם את "הושענא" הסוחף במיוחד כשניכר בצורה ברורה שסחרוף נהנה מאד לנגן ולשיר עם הלהקה.
במופע בלטו במיוחד הביצועים לקטעים האינסטרומנטליים שאת רובם הלחין דגמי בעצמו והקהל שגדש את האולם הגיב בתשואות רמות במיוחד. זו גם ההזדמנות להחמיא לאנשי הסאונד שיצרו סאונד איכותי ונעים במיוחד, דבר שהוא לא תמיד משימה פשוטה.
להקת הלויים התפרקה כאמור אחרי אלבום אחד, כשהאלבום השני שהוקלט נגנז ולא יצא אל האור. מופע האיחוד עורר בי מחשבות רבות, מה היה קורה לו האלבום היה יוצא בימים אלו בהם פיוטים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות המוזיקאלית הישראלית, האם גם אז הייתה מצליחה הלהקה לזהור או שמא הייתה טובעת בים הזמרים והפייטנים שמופיעים תחת כל עץ רענן. והאם חובבי המוזיקה היהודית יוכלו ליהנות מהלהקה המצוינת הזו רק בפסטיבלים ייחודיים בהם מומחי מוזיקה יחפשו חומר איכותי ונוסטלגי?
אסיים בהמלצה חמה, אם אתם מחשיבים את עצמכם כחובבי מוזיקה יהודית איכותית מהרו להשיג לעצמכם את האלבום של הלויים (אפשרי כיום גם דיגיטלית) שאמנם בן 20 שנה, אך כפי שהיה כתוב על חולצתו של נגן העוד המצוין במופע, אלעד גבאי: "למוזיקה איכותית אין תאריך תפוגה".