בעיירה קטנה סמוכה לעיר הבירה ניו דלהי התגוררו שני שכנים. השכן האחד היה איש עסקים מצליח, הוא חי בבית מפואר בליבה של גינת ירק ופרחים מקסימה.
בחזית הבית שדרת עצים זקופים ובריכת נוי קטנה מכוסה בצמחיה טרופית עבותה ומסודרת וצוות גדול של עובדים במדים מגוהצים, עמד נכון למילוי רצונותיהם של כל בני הבית בכל רגע נתון.
חיים יפים, כך היה אפשר לחשוב. אך לא כך חשבה בעלת הבית.
מדי פעם, כאשר היא טיילה לאיטה בגן הגדול שלה היא הציצה בגניבה אל הבית הסמוך, ביתם של השכנים העניים. השלום והשלווה ששררו שם הפעימו אותה וגרמו לה קנאה.
מדי בוקר הייתה רואה את בני הבית מתאספים לארוחה משותפת, דלה במזון, אך עשירה בהווי משפחתי.
השלווה שאפפה את ביתם הייתה כה מוחשית, אפשר היה להרגיש אותה באוויר גם כאשר יצאו מן הבית. אפילו לאחר שחזרו מיום עבודה ארוך ומפרך לא נעלמה השלווה והשמחה מביתם.
בני המשפחה היו נראים מאושרים בלחם השחור ובמעט הירקות שעלו על שולחנם, המבט על פניהם אמר אושר ושמחה שאין כמותם.
הקנאה מילאה את ליבה של השכנה העשירה.
נכון, בביתה שלה יש כסף, והשפע נמצא בכל פינה, הארוחות עשירות ומגוונות, הבגדים הממותגים נאים ומפוארים והרהיטים יוקרתיים ומעוררי השראה. אך השלווה מהם והלאה.
בעלה, אבי המשפחה, תמיד לחוץ. הוא אף פעם לא מסוגל לשבת בשלווה עם בני המשפחה, תמיד יש איזה משהו שמטריד אותו. פעם מצב המניות ופעם תנודות הנדל'ן, ואם שניהם כבר במצב יציב, או אז הוא יהיה מוטרד מעסקי הספנות שבהם השקיע אחוז ניכר מהונו.
רגע של שלווה? לעולם לא. רק לחץ לחץ ולחץ
"למה? למה?" התרעמה פעם באוזני בעלה. 'למה לנו כל העושר הזה, אם אין טיפת שלווה בחיינו?! ולמה שכנינו העניים שאין להם אף לא אחד חלקי מיליון ממה שיש לך כל כך שלווים ומאושרים?!
"שאלת 'למה'?.. אני אגיד לך למה..." אמר הבעל בעודו מתרווח על כורסת העור שלו, "הם מאושרים רק בגלל ש'כח תשעים ותשע' עוד לא פגע בהם..."
"כח תשעים ותשע?! מה זה בדיוק?", שאלה האישה
הבעל חייך חיוך מסתורי ואמר: "חכי ותראי, בקרוב תביני הכול..."
באמצע הלילה לקח העשיר שקית בד קטנה הכניס לתוכה תשעים ותשע מטבעות של רופי אחד והשליך אותם בחשאי לביתו של השכן העני.
בבוקר, כשבני הבית גילו את המטבעות בביתם עלתה שם השמחה עד לב השמים. המטבעות נספרו שוב ושוב, כל אחד מבני הבית נהנה לערוך ספירה משלו, אך ריבוי הספירות לא שינה את המצב-
תשעים ותשע מטבעות בלבד היו בשקית.
"חבל!" אמרו זה לזה, "אילו רק היה לנו עוד רופי אחד היה זה סכום עגול ויפה".
"באמת חבל", סיכמו כולם, "אבל נוכל לשנות את זה, אם נתאמץ ונעבוד קשה, נחסוך קצת באוכל ובהוצאות, נוכל לעגל את הסכום למאה"
שעת ההשכמה הוקדמה, ולמחרת קמו כולם עם הנץ החמה.
הם אכלו בחפזון, בקושי אמרו שלום זה לזה ויצאו בזריזות לעבודה. גם בלילה כולם חזרו ממש מאוחר, כל אחד הוסיף עוד שעות על שעות העבודה הרגילות, לאף אחד לא היה זמן וכוח לבשל או להכין, הם אכלו מכל הבא ליד והלכו לישון עייפים סחוטים ולחוצים.
שבועות מספר חלפו, בני הבית נראו כחושים, עייפים וחסרי שמחת חיים, אבל בשקיק הבד נאסף סכום עגול ויפה של מאה רופי.
אך זה כבר לא הספיק להם.
הם עשו את החשבון שאם ימשיכו לעבוד באותו הקצב שבו עבדו בשבועות האחרונים, הם יצליחו לחסוך בתוך שנתיים עוד מאה רופי. הם החליטו ללכת על זה, והמשיכו לעבוד ולעבוד ולעבוד, כדי לחסוך ולחסוך ולחסוך.
חייהם הפכו למערכת לחוצה ועמוסה. לא היה להם פנאי לנשום, ובוודאי שלא ליהנות ולשמוח בשלווה. השלווה שאפפה פעם את ביתם התנדפה כלא הייתה.
עכשיו הם היו מכונות משומנות היטב של עבודה ועבודה, מכונות שראו בעיניים רק כסף וכסף.
העיקר להשיג עוד מאה רופי.
אשת הסוחר שהבחינה בשינוי שחל בחיי המשפחה, בשלווה שנעלמה, ובלחץ המטורף שתפס את מקומה סיפרה על כך לבעלה שרק הגיב: "ברור. סוף סוף פגע גם בהם 'כוח תשעים ותשע'..."
***
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"
בפרשת השבוע זוקפת התורה את 'כל הקללות' לחסרונה המהותי של השמחה בעבודת ה'.
למה בכלל צריך "לשמוח" במצוות?
מה פסול יש בכך אם אדם מקיים מצוות באופן מלאכותי ויציב? הלא הוא פועל את אותן הפעולות.
מה זה באמת משנה אם הן נעשות ברגש של שמחה ורצון או לא?
הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל ביאר את החיבור שבין "תחת אשר לא עבדת.. בשמחה ובטוב ללבב" להמשך "ועבדת את אויבך" וביאר שההבדל בין עבודה עם שמחה לעבודה ללא חיות ושמחה היא הפער שבין עבודה למישהו שאוהבים או לאויב.
"העבודה לאוהב נעשית בחשק ובהתלהבות, ואילו העבודה שלא מתוך שמחה היא עבודה שעובדים לאויב, מתוך כפיה חוסר רצון", לכן העונש על כך שעבדת את הקב"ה כ'אויב' יהיה "ועבדת את אויבך" מידה כנגד מידה.
קיום המצוות בשמחה מעיד על טיב הקשר עם המצווה. על קיום המצות מתוך הכרה פנימית וקשר לה'.
אך טמון בכך גם דבר נוסף.
ידוע שכיום אפשר ליצור פרחים בצבעים מרהיבים, בריחות מושכים יותר מהמקור, ניתן גם לייצר ירקות סינטטיים טעימים, יפים ומזינים יותר מהמקור ובעלי חיי מדף ארוכים יותר.
אך דבר אחד בשום אופן לא הצליח המדע לעשות וגם לא יצליח לעולם- - להפיח בהם חיים.
פרח או פרי סינטטי לעולם לא יצמיח פירות, לא יעלה ניצנים ולא יפרח. בכל פרי או פרח סינטטי מה שיש בו זה מה שיהיה, ללא התפתחות וללא תולדות.
ההבדל בין 'יהודי מקורי' ל'יהודי סינטטי' טמון בכח הצמיחה והחיות.
'היהודי המקורי' מלא בשמחה, סיפוק וגאווה ביהדותו. זהו יהודי שצומח ומתפתח, פורח וגם מעביר את יהדותו וחיותו לדורות הבאים.
לעומתו 'היהודי הסינטטי', עושה מצוות כמצוות אנשים מלומדה, ללא רצון וחשק פנימי. ללא שמחה פנימית, גם אם תנועות הידיים והרגליים יהיו גדולות ועצומות אין בכוחו לצמוח ולהתפתח.
השמחה היא הבסיס לצמיחה רוחנית של האדם. מתוך השמחה הוא מצמיח את עצמו ומצוות נוספות וגם מפריח את הסביבה שמוצאת בו דוגמא אישית מדרבנת.
על דרך זה ענה הגאון רבי משה פיינשטיין כאשר נשאל שאלה כואבת וכנה מיהודי בארה"ב:
"מדוע גם אני וגם שכני, שמסרנו נפשנו על קדושת השבת בתקופת ראשית יהדות אמריקה, ובניי כולם עזבו את הדת ויצאו לתרבות רעה ומתבוללת, לעומת ילדיי שכני שכולם נעשו תלמידי חכמים גדולים ויראי שמים? מה ההבדל בפעולות שלנו, במסירות נפש על שמירת השבת, שלו היתה הזכות לילדים ת"ח ולי לא?..."
הגאון ששמע את כאבו ניסה לרדת להבנת הדבר. הוא חקר אותו על ההתנהלות שלו באותה תקופה ועל זו של שכנו ולבסוף גילה וגם הסביר:
"שניכם עשיתם את אותה פעולה. שמרתם את השבת ולא עבדתם בה. אך ההבדל כנראה הוא בצורה שעשיתם את זה...
בעוד שכנך חזר הביתה עם חיוך על הפנים, הודה להקב"ה שזיכה אותו לעמוד בנסיון ולא לחלל את השבת בעבודה, להיות במחיצת בני המשפחה ולרוות נחת וקורת רוח מזמן איכות עם האשה והילדים...
אז נכון, הוא הפסיק בגלל זה אין סוף משרות וחי תקופה ארוכה על קצבה זעומה... אך זה מה שהקב"ה דורש מעימו כנראה והוא ישמח בנסיון שנקרה בפניו ובמצוות השבת...
הילדים שלו קיבלו את הרושם שמצווה זה הדבר הכי חשוב בכל מחיר ושווה להתאמץ קצת או הרבה בשביל שמחת המצווה וכך הפכו לתלמיד חכמים יראי שמים קלה כבחמורה...
לעומת זאת, אתה הגעת לשבת סר וזועף, מוטרד וכועס על העולם.
נכון ש'שמרת גם את השבת', אך באיזה מחיר? באיזו צורה? מה החוויה שילדיך קיבלו בבית ואיזה רושם נוצר להם?
שבגלל הקב"ה ומצוותיו הקשות שחייבים בהכרח לשמור- אבא עצוב וכועס, אין כסף והעצבים בבית חוגגים...
הם לא ספגו בבית שמחה במצוות וממילא גם מסירות הנפש של הוריהם היתה 'סינטטית' ללא כח מצמיח שישפיע לדור הבא. אז מה הפלא שהם חיפשו את ההזדמנות הראשונה לפרוק עול וגם מצאו אותה?..."
השמחה במצוות היא אפוא חלק מהותי וקריטי בעבודת ה' ולא "תוסף תזונה" לקיום תרי"ג המצוות. משמעות חסרונו יוצק הבנה שונה ואחרת על מהותם של כל המצוות וקיומם.
הגמרא (שבת קל.) מביאה "כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה...עדיין עושים אותה בשמחה..." השמחה היא הפקטור המשמעותי ביותר לאורך זמן כלפי 'מבחן התוצאה' וההעברה הבין-דורית .
איך ניתן לקחת מזה משהו למעשה?
בעודי בישיבה לצעירים, המשגיח הרב בנימין בונדהיים שליט"א אמר עצה נפלאה ופשוטה והיא רלוונטית לכולם ולתמיד.
הוא טען כך: "ממילא אתה חוזר מהישיבה הביתה... אז מה אכפת לך להוסיף מחשבה שאתה הולך כדי לקיים מצוות כיבוד הורים בבית ולשמח אותם? ממילא אתה קם בבוקר... אז למה לא להוסיף מחשבה שאתה קם בשביל להתפלל להקב"ה ולהודות לו על כל מה שהעניק לך?... ממילא אתה אוכל בשבת... אז למה לא לחשוב שזה 'לכבוד שבת' או בשביל שיהיה כח ללמוד ולעשות מצוות?.."
הרי כוחה של מחשבה שכזו יכולה לתת משמעות לאותן הפעולות ולשדרג אותן פי אלף מונים ואין מאמץ גדול בעשייתה על פעולה שנעשית 'ממילא'. היא יכולה לתת משמעות ושמחה לכל פעולה רגילה ולצקת בה חיות מחודשת במחיר של מחשבה קלה.
גם לאחר העשייה הזו ניתן להמשיך ולומר בנוסח זה: כבר עשית מצווה!... השקעת... הצלחת... התפללת היום בכוונה, התגברת היום על עשיית עבירה שנפלת בה לא פעם... עזרת למישהו בדרך... התייחסת יפה...
אל תהרוס!!
תישאר עם הטעם הטוב של המצווה בפה, תשמח בה!
אל תבוא עכשיו לחבר ו'תקטר' לו איך היה לך קשה לעזור או תתלונן כמה כפויי טובה האנשים הנעזרים .... אל תגיד 'מה זה שווה שהתגברתי הפעם, הרי אני נופל הרבה יותר פעמים...'
תהנה מהטעם המתוק של ההצלחה ותתמלא מסיפוק עצמי ושמחה של מצווה. הלא ממילא כבר עשית את המעשה, אז למה לא ליהנות ולשמוח ממנו?...
אז למה לא באמת??
הרב וולבה זצ"ל במכתב ארוך ומרתק לבן ישיבה שהיה נתון במשבר (עלי שור לו) זוקף את הסיבה לחוסר השמחה והסיפוק העצמי כולו ל"קנאה". "הנגוע בקנאה מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה'..."
האדם הוא יצור חברתי וחי כל הזמן בהשוואה תמידית לזולתו. מידת הקנאה מעוותת את המציאות.
היא גורמת לו להסתכל במשקפיים מגדילות על מעלות חבריו ובמשקפיים מקטינות על עצמו.
לזה קורא החכם מכל אדם "רקב עצמות קנאה" משום שכך כל ה"עצמיות" נרקבת לאדם בעיניו והוא מזניח את הטוב שהעניק לו הקב"ה ואינו שמח בו יותר.
ה"תפארת שלמה" כותב בפרשה כי התרופה לכך בענייני עבודת הי"ת היא ש"על היהודי לחוש שלמות, להסתפק ולשמוח בחלקו".
כלומר, שורש השמחה בחיים ובמצוות מונח בהסתכלות פנימית אמיתית לפי הכח והיכולת האישית וללא מבט פוזל על היכולות וההצלחות של השני.
אע"פ שמחויב אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' בכל זאת זה צריך להיות 'מעשי' ואין להרהר במה שלא בר השגה כעת אלא רק לשמוח בחלקו ולהודות לה' בכל יום על חלק הישראלי שבו לפי חלקו וכוחו, גם אם כל מה שיש בו כרגע זה רק "שלא עשני גוי"...
זהו פירוש הפסוק "ושמחת בכל הטוב- אשר נתן לך ה' אלוקיך..." כלומר, תשמח בחלקך תמיד ותסתפק במה שיש בך, כיון שזה מה שנתן לך הקב"ה...
אם נלמד להסתפק ב'99 רופי' שנתן לנו הקב"ה ולא להיכנע לקנאה המרקיבה לנו את העצמיות ולצאת למרדף מייגע ומתיש ללא מעצורים על השגת הרופי האחרון שאותו לא קיבלנו, אם נעריך את עצמנו ונהיה יותר שמחים ומסופקים במה שכן יש לנו, נבחר להתמקד בהשגות הרוחניות, בהצלחות, ובהתקדמות האישית, ונשמח בהם, תהיה זו לנו עבודת ה' בשמחה שתועיל לנו אי"ה להדק את הקשר עם הקב"ה ולהשפיע בכך גם על הצמיחה האישית שלנו ושל סביבתנו לדורות.