ביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל את תביעתו של גבר כבן 66, הסובל מנכות עקב מחלת ריאות, והורה לביטוח הלאומי להחזיר לו כ-149,000 שקל, שקוזזו לאורך שנים.
התובע פרש ב-1996 מעבודתו כמסגר בחברת מעליות, מסיבות בריאותיות. שנה לפני כן הוא ביקש להכיר במחלת אסטמה כפגיעה בעבודה.ביטוח לאומי דחה את תביעתו, אולם ב-2001 ביה"ד לעבודה קיבל את תביעתו והכיר בה.
המוסד הגיש ערעור, וביה"ד הארצי החזיר את העניין לביה"ד האזורי, שימנה מומחה רפואי נוסף. בהמשך לכך, ב-2007 התביעה נדחתה. ב-2010 ביה"ד הארצי דחה ערעור שהגיש התובע.
כך נוצר מצב שבו החל מ-2001, אז התקבלה תביעתו, קיבל התובע קצבת נכות מעבודה, רטרואקטיבית מ-1995. לאחר שב-2007 ההחלטה התהפכה, הוא החל לקבל קצבת נכות כללית (נמוכה יותר).
אולם מאחר שהתובע הגיש ב-1995 תביעה לפגיעה עבודה בלבד, ולא הגיש בד-בבד תביעה להכרה בנכות כללית, המוסד יצר לו ב-2010 חוב בסך 142,929 שקל בגין התשלומים ששולמו על פגיעה בעבודה, ומבלי להכיר בכך שהיה כנראה זכאי לקצבת נכות כללית החל מ-1995, לו רק היה מגיש תביעה מתאימה. מרבית החוב – כ-85% – קוזזה מגמלת הנכות הכללית לה נמצא זכאי.
ב-2012 ושוב ב-2014, התובע פנה לוועדת חריגים בבקשה להפחתת חובו לנוכח שלילת מעמדו כנפגע עבודה והחוב שנוצר כתוצאה מכך, אולם לא קיבל מענה.
רק ב-2017, הוועדה למחיקת חובות ביטלה את יתרת החוב של כ-23,730 שקל. ב-2019 הוועדה דנה שוב, ציינה שמדובר ב"טעות משותפת", והסכימה שלתובע לא קיימת יתרת חוב.
בהליך הנוכחי, התובע, שיוצג על ידי עו"ד מיה עובדיה ממשרד עו"ד אלכס ספינרד, טען שיש לבטל את כל החוב ולא רק את היתרה שעליה הוועדה כבר ויתרה ב-2017 (ללא נימוקים), ושוב ב-2019 (כ-15% מהחוב), הפעם עם נימוקים לאחר שהגיש את תביעתו.
המוסד לביטוח לאומי, שיוצג על ידי עו"ד רועי הררי, טען בין היתר כי התביעה התיישנה, אולם בית הדין קיבל את טענת התביעה שלפיה "מירוץ ההתיישנות" לא החל כל זמן שהתובע פעל לאורך שנים בעוד שהמוסד התעלם מפניותיו.
פעל בתום לב
אב"ד השופט דורי ספיבק, שאמנם מתח ביקורת על התנהלות המוסד, סבר שהתוצאה הראויה היא להחזיר את התיק לוועדה לביטול חובות, שתקבל החלטה חדשה על סמך חישוב תיאורטי של הגמלה שהתובע היה מקבל בנכות כללית, אילו היה מגיש את תביעתו עם הגשת התביעה לנכות בעבודה.
אלא שבאורח נדיר, שני נציגי הציבור שיושבים בהרכב, סברו שיש לקבל את התביעה במלואה.
בין היתר, הנציגים ציינו כי התובע פעל בתום לב למיצוי זכויותיו, בהסתמך על פסק הדין מ-2001 בעניינו, פסיקה שכאמור התהפכה והפכה חלוטה רק ב-2010.
נימוק נוסף היה העובדה שהמוסד לא הוכיח שיידע את התובע עוד לפני 2007 שעליו להגיש גם תביעה לנכות כללית, ובכך להימנע מהמציאות בה נוצר לו חוב עקב הקביעה בדיעבד שהוא אינו זכאי לנכות מהעבודה.
בתוך כך נציגת הציבור תהתה כיצד אם מדובר ב"טעות משותפת", מדוע על התובע לשאת בעלות של כ-85% מהחוב, ואילו המוסד בעלות של כ-15% בלבד?
לפיכך בהתאם לדעת הרוב, המוסד חויב להחזיר לתובע את כל כספי החוב שנוכו מקצבת הנכות שלו – כ-119,000 שקל – בתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד מיה עובדיה ממשרד עו"ד אלכס ספינרד
- ב"כ הנתבע: עו"ד רועי הררי
הכתבה פורסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"