התקשורת הופתעה השבוע כאשר שר המשפטים אמיר אוחנה, הביא לסיום תפקידה של מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. המילה "הופתעה" איננה מדוייקת, כתבי השמאל סערו, געשו ורעשו על תעוזתו של שר בממשלה זמנית לנקוט בצעד שיחזק את השפעתו על המשרד. הספקולציות על הסיבה לצעד זה נפוצו, ואף אחד לא אמר את האמת הפשוטה – זה צעד לא רק לגיטימי, אלא פשוט מתבקש ודמוקרטי.
במדינה דמוקרטית נבחרי הציבור צריכים לקבל את אמונו של הציבור, כדי לשמש בתפקיד. ולאחר שקיבלו את התפקיד, אימת הציבור נתונה עליהם תמיד, שהרי הם צריכים את אמונו כדי לשמור על מקומם ולהיבחר מחדש. הפוליטיקאי יעשה הכל כדי להצליח בתפקידו, ולהראות לבוחר שהוא עושה דברו הנאמן. אך בניגוד לפוליטיקאי, פקידי הממשלה, ובמיוחד הבכירים, כמעט ואין עליהם שום פיקוח.
הפקידים לא מונו בידי הציבור, אלא בידי וועדה מקצועית. מרגע שמונו לתפקידם, הם הופכים למסמר בלי ראש. הם יכולים לבצע את תפקידם נאמנה, הם יכולים להתרשל, והם יכולים להיות בעלי אג'נדה פוליטית מאד רדיקלית וניגודית לדעת הקהל. הם יכולים הכל, הציבור לא יכול לבקר אותם, ולא יכול לפטר אותם.
הדרג הפקידותי הוא חשוב, יש לו את הידע המקצועי והניסיון בתחומי העיסוק של המשרד, אך בסוף חלק ניכר מההחלטות הן פוליטיות (במובן של שיפוט ערכי וקבלת החלטה על פי השקפת עולם), ולא רק מקצועיות. הדרג הפוליטי צריך להתוות את הכיוון, והדרג המקצועי אמון על הביצוע היעיל שלו. הפקיד צריך ליישם את רצון הממונה, ואם לדעתו מדובר בטעות קשה או במדיניות לא נכונה, עומדות בפניו שתי אפשרויות: להתפטר, או לממש את המדיניות של השר ולסתום את האף.
אך בישראל פשט נוהג אחר, הפקידים היכו שורש בכיסאם, השרים התחלפו והפקידים נשארו. לא רק נשארו, אלא גם קבעו את האג'נדה, והתנגדו לכך שהשר ינחיל סדר יום שונה. התפיסה המקצועית כביכול הפכה למוחלטת ושלטת. הדרג המקצועי הוא המחליט בכל, והשר מגיע רק לגזור את הסרט. וכך נוצרה נורמה מעוותת, שהשר צריך לזכות באמון הדרג הפקידותי, ולא להיפך. כלומר, נבחר הציבור שקיבל את אמון הציבור כדי לקדם תפיסת עולם מסויימת, מנוע מליישם אותה פשוט כי הפקידים שתחתיו חושבים אחרת מהציבור. יש לו אמון מהציבור, אך אין לו אמון מהפקיד.
רק דרג הפקידות הבכיר ממש, נחשב כמשרת אמון של נבחר הציבור. כלומר, שהשר יכול למנות אדם שהוא מעוניין (ושעומד בתנאי הסף לתפקיד, כמו ניסיון ניהולי, הבנה בתחום ורקע רלוונטי), ולפטר את זה שהוא לא מעוניין בו. אין צורך בסיבה מהותית כמו אמון או אי אמון, אלא אפילו אם נוח לו לעבוד עם אדם מסויים ולא נוח לו לעבוד עם אדם אחר, די בזה.
שר המשפטים אמיר אוחנה שבר קונספציה רעה שהחלה להתקבע, הוא הביא לפיטורי מי שהוא לא היה שבע רצון ממנו, ומינה את מי שהוא מאמין שיכול לסייע לו לקדם את תפיסתו ואת סדר היום שהוא הבטיח לבוחר. כך צריכה להיראות משילות, זו הדרך של שר להצליח בתפקידו ולעמוד בציפיות של הבוחרים ממנו. וכן, היה ולאחר הבחירות יתחלף השר, יוכל גם השר החדש באותה לגיטימיות ובאותה הקלות, למנות את מי שנאמן עליו.
בהרבה מהמדינות הדמוקרטיות המתקדמות מקובל כי הדרג הפקידותי הבכיר מתחלף עם שינויי שלטון, זה לגיטימי ומתבקש. כך גם במדינת ישראל, כאשר נבחר הציבור מקבל את אמון הציבור, אז הדרג הפקידותי שתחתיו צריך לקבל את אמון השר, ולא להיפך. הפקידים צריכים להראות ולהוכיח שהם פועלים כדי לקדם את תפיסת העולם בה מחזיק השר, ואם אינם יכולים לכך – עליהם להגיש התפטרותם.
כתבי השמאל געשו, הם לא רגילים לכך שנבחר ציבור מימין באמת בא לממש מדיניות ימין. אצלם "דמוקרטיה" זה רק כאשר משמרים את הערכים ותפיסת העולם הנוחה להם, וזה "לא דמוקרטי" כאשר איש ימין מבצע את מה שהבטיח לבוחרים שלו. ושיעור טוב נתן שר המשפטים לתקשורת, על איך באמת צריכה להיראות דמוקרטיה.