הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, התייחס לשאלה איך נדע אם מלחמה של מישהו פלוני, או של נבחר ציבור בשחיתות וברשעות של האחרים, היא מתוך "קנאות נקיה", או שהוא פורק את יצר הריב והמדון כדי לתת ביטוי לאגו ולכבוד שלו.
למה הדבר דומה? אומר הרבי מבריסק - לעכברים יש שני אויבים שרודפים אותם, כדי לחסל אותם. אויב אחד, החתול, אורב להם על מנת לאכול אותם. השני, בעלת הבית, שגם היא עומדת על המשמר, דואגת להדברה ומציבה מלכודות, מה שנקרא 'קושטת את עצמה קודם', כדי שלא יכנסו העכברים.
שניהם אויבים, אך יש ביניהם הבדל תהומי: בעלת הבית באמת באמת (!) לא רוצה לראות את העכברים (לא ממטר ולא מסנטימטר) וכשהיא רואה אותם היא מתחלחלת (ועולה על הכיסא). היא לא רוצה שיהיו בכלל ומצטערת על המערכה הזו שנכפתה עליה. אבל החתול? החתול כל כך שמח שיש לו עכברים, הוא מאושר שהוא מגלה אותם והוא שמח לרדוף ועולז עוד יותר לתפוס.
אז קנאות אמיתית, כמו של פנחס, היא קנאות שהשכר שלה שלום. כמו אותה בעלת הבית שכל מה שהיא רוצה זה שלום וקנאות אחרת היא קנאות של החתול בעל האינטרסים. ומי יכול להבחין ביניהם? הקב"ה יודע אם זו קנאות אמיתית, כמו פנחס, תוכו רצוף אהבה.
מסופר על התלמידים של הלל הזקן שראו אותו הולך אחרי שסיים את השיעור. "רבי, לאן אתה הולך?" הם שאלו אותו והוא השיב: "אני הולך לגמול חסד עם אכסניה שבביתי. יש לי אורח" והדבר חזר על עצמו. שאלו אותו תלמידיו: "רבינו, כל יום יש לך אורח?", ענה להם הלל: "האורח זה הגוף שלי, הוא אורח כאן בעולם הזה ויש לו את הדברים שהוא זקוק להם. הגוף שלי רעב, אני הולך לגמול איתו חסד ולתת לו משהו לאכול. זה לא שאני צריך את ההנאה של העולם הזה לאכול, פשוט יש איזה גוף שהלבישו עליי, צריך לגמול איתו חסד." הנשמה לך והגוף פעלך.
בפעם אחרת, שאלו התלמידים את הלל הזקן: "רבינו, לאן אתה הולך?", אמר להם: "אני הולך לבית המרחץ, לקיים מצווה גדולה". באותם זמנים שלטו הרומאים. הקיסר הנערץ העמיד כמעט בכל כיכר מרכזית פסל של דמותו והיו מנקים ומבריקים אותו כל הזמן. אמר הלל הזקן: "גם אני, שנבראתי בצלם אלוקים של בוראי, צריך לצחצח ולפאר את הדמות של מלכי".
אלו הם גדולי ישראל. גם כשהיו עוסקים בגשמיות, הם היו מופשטים ממנה. זו מדרגה גבוהה, אבל בינתיים נשתדל לפחות להשתפר. הנשמה שלנו תאווה באמת הפנימית לדבוק בה' יתברך. אז גם אם אדם עובר עבירות, אפילו בלי כוונה, הנקודה הזו של ההשתוקקות להשם יתברך, הנקודה שבלב - שוקעת. שוקעת בתוך הבוץ של החיים. אבל אם היהודי הזה יניח תפילין בכל יום ואם האישה תדליק נר ותדבר עם בורא עולם, בכל יום, נצליח לצאת מהמקום הנמוך שאנחנו נמצאים בו ולהיות מחוברים יותר.
כל מצווה שאנו זוכים לקיים, מבעירה את האש של הקדושה שמצליחה לשאוב את הנקודה מתוך הבוץ וגם אם מתחילים שלא לשמה, יבוא לשמה. התורה והמצוות יכולות להצמיד אותנו לקב"ה ושיקויים בכל אחד מאיתנו "ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום". אז תתעקשו עם עצמכם לראות מה קורה בתוך הלב שלכם בפנים.
לפעמים אדם יכול להיות קמצן גדול, אכזר גדול ונותן כסף לצדקה ואפילו מחייך לילדים כי יצר הכבוד זה מה שמכריח אותנו לתת, למרות שבלב הוא לא מרוצה מזה. אבל אנחנו זוכרים שמתוך שלא לשמה אנחנו יכולים תמיד להגיע לשמה.
אנחנו חיים בעולם הזה, השסוע וקרוע לרסיסים. גם אנחנו וגם מציאות הכל רחוק מהקב"ה וזה המקום וזו הסיבה של כל הנפילות שלנו. דעו לכם שיצירת הקשר עם הקב"ה, יחד עם האמונה, יוכלו לרפא את הפצעים ולאחד את כל השברים שלנו. איך עושים את זה? לדבר עם השם כל יום! לא לעבור יום בלי לדבר עם השם במילים שלנו. להשמיע לאבא שבשמיים את האמת הפנימית של הנשמה שלנו, לדבר איתו במילים ברורות, שגם הגוף שלנו יבין.
זה גם יאפשר לנו לרענן ולפנות את הלב שלנו, כדי שנזכה להביא את המלך לחדריו ולקנא קנאת ה' צבקות. רק אדם שהוא עניו באמת יכול לעשות מקום לקב"ה בלב שלו. הקנאה היא איבוד שליטה והאדם, במקום לתקן את עצמו, פוסל במומו של אחר ורודף אחרי הכבוד של עצמו. אבל כאשר יש את הענווה והלב נקי לחפש את כבוד השם, כאשר מצליחים להיות נקיים מכל שמץ חיפוש שליליות אצל השני, זוכים לקנאות להשם מתוך שליטה, מתוך קיום מצוות, כמו בעלת הבית שלא מחפשת להתכבד בעכברים, אלא מבקשת לשמור על הסביבה הנקיה והמכובדת. כך אדם שלא מעסיק אותו הכבוד הפרטי שלו, דואג שיהיה כבודו של השם מלא עולם.
הכותבת מרצה ומטפלת בפסיכותרפיה-אינטגרטיבית בגישת התחברות
