לא הרבה יודעים את העובדה ה'היסטורית' הזו שכעת אשתף, אבל כשקולומבוס 'גילה את אמריקה'- מסתבר שהוא לא היה לבד.
היו איתו בעצם שני מלחים נוספים, יהודים, העונים לשם: שוקי וזעליג.
'שוקי' ו'זעליג' הצטיינו בתפקידם בספינה והפכו להיות ליד ימינו של קולומבוס. לכן בדיוק הוא לא נזקק לחשוב פעמיים כאשר הם הגיעו לאי חדש ומסקרן שהצריך 'בדיקת מסוכנות' מצידו.
הוא שלח אותם ליבשה לפניו ובפיו הוראות ברורות הנוגעות לסכנות הפוטנציאליות ביבשת החדשה:
"אם יש שם אינדיאני- אני רוצה שתביאו את הראש שלו על חרב אלי!..." הורה קולמבוס, "בתמורה לכך תקבלו עשרת אלפים דינרי זהב..." הוסיף ושלח אותם לדרכם.
שוקי וזעליג התפצלו כאסטרטגיה. זעליג היה הראשון שיצא לדרך באומץ רב ואילו שוקי בדק ביסודיות עקבות ודידה לאיטו אחריו.
לפתע- ראה זעליג ממרחק אינדיאני.
הוא הכין בשקט את כלי המלחמה שלו והתקרב אליו בצעדים מדודים לקרחת היער, מתוך יעד ברור ומונחה מטרה לתפוס אותו ולהביא את ראשו 'על הסכין'.
רק כאשר הוא הגיע סמוך לאינדיאני ועמד לערוף את ראשו של זה, הוא שם לב שטבעת של אינדיאנים עתירי נוצות ומשוחים בצבעי פנים כהים מקיפה אותו, כשהם דרוכים ונכונים עם חיציהם אלי קרב.
אך זעליג כמו זעליג מיודענו, לא מצמץ אפילו בפחד, הוא העיף סביבו בסיפוק מבט מתמוגג ובחיוך גדול קרא בקול רם שגבר על צהלולי האינדיאנים הרעבים:
"שוקייייי... בוא מהר!... אנחנו מיליונרים!!!...."
***
האדם מחפש לעצמו משמעות לחיים.
לפעמים הוא גם בטוח שהוא כבר מצא אותה בדמות הבלי העולם הזה המשתנים.
לפעמים גם קורה שהוא אף מוצא יותר ממה שהוא חשב למצוא בעוה"ז והוא מתמוגג מאושר, אך הוא מסונוור ולא מבין שלא זו בלבד שיש בכך ויתור על ה'עולם הבא', לעיתים גם את ה'עולם הזה' הוא הורג לעצמו בידיים.
בגלל תפיסה שגויה ונגועה.
הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאל בספרו 'טעמא דקרא':
מדוע היה צריך נס מיוחד של המטות כדי להוכיח במחלוקת קרח ומשה מי הצודק מביניהם?
הלא כבר היה סימן תמידי וקבוע שמהווה הוכחה נחרצת- ה"מן", שכידוע העיד מי צדיק ומי רשע לפי מידת הקרבה שבו הוא היה מגיע. אם זה נחת בפתח הבית כמו לצדיקים או שהיו צריכים ללכת רחוק וללקט את מנת המן היומית כמו הרשעים.
מדוע א"כ לא הספיק לבדוק מה דעת הקב"ה על משה רבנו ועל קרח ולמדוד היכן מקבל כל אחד את 'מנת המן' שלו?
ויישב הגר"ח, בוודאי שקרח קיבל את המן שלו באותם ימים רחוק מאוד, כמידת הרשעים. אך זה לא הספיק לו בשביל להבין את המסר, משום שהוא הצטדק לעצמו ואמר: 'אתם יודעים למה הקב"ה מעניש אותי כך משמים?... זה רק בגלל שחיכיתי ולא באתי בטענות למשה קודם לכן!... רק על זה ה'תביעה' של הקב"ה עלי...'
כך שכל אחד יכול למצוא את עצמו מלא בשכנוע עצמי שהוא בעצם בדרך הכי נכונה ושהטעות היחידה שלו היא שלא עשה את זה קודם לכם...
זה עונה אולי למה קרח לא הבין לגבי עצמו. אבל מה עם זה שלמשה רבנו ה'מן' כן הגיע ב'טייק אווי' עד הבית כדרך הצדיקים? מדוע זה לא הספיק לקרח כדי לראות מה הקב"ה חושב על משה?
על כך כבר ענה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו.
אדם שמשוכנע בצדקת דרכו ומעשיו- לא רואה את מה שהוא לא רוצה לראות.
קרח היה נגוע ב'ראיה סלקטיבית'. "עינו הטעתו".
הוא יכול היה מסוגל לראות בנבואה למרחק רב-דורות עד שמואל שיצא מזרעו, אך לא ראה את המציאות שעומדת בפניו כעת מול העיניים על בוריה.
האינטרס האישי במקרה זה חסם לו את טווח הראיה מקרוב, סנוור אותו וגרם לו לראות רק את מה שהוא עצמו בחר לראות.
הרבינו יונה במשלי הביא דימוי לעם ישראל כמשל ליונה פתיה שרואה את הבר אך לא את המכבר שנמצא כמלכודת באותו מקום ממש, משום שהיא בוחרת ורוצה לראות כרגע רק את האוכל.
גם בהמשך התהליך, כבירור לקרח ועדתו, כ משה רבנו מציע: "זאת עשו, קחו לכם מחתות, קורח וכל עדתו ותנו בהם אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש".
'מי יהיה השורד האחרון?...'
אדם אחד בלבד ניצל מתוך למעלה מ-250 איש- אהרן הכהן.
אך קרח וחבריו חשבו כמובן שהם ינצלו. הם הימרו 'על כל הקופה', הימרו על חייהם, כשהסיכוי המפוקפק הוא לרעתם, עומד על פחות מרבע אחוז.
וכולם התייצבו למבחן ההישרדות, מלבד און בן פלת שאשתו הצילה אותו ברגע האחרון.
מאתיים וחמישים נשיאים כבודים התייצבו מתוך שיקול דעת לטקס מותם. איך יתכן להבין זאת?
רבי עובדיה מברטנורא מוצא את דיוקו בדברי רש"י: "מחתות- כלים שחותים בהם גחלים ויש להם ידות".
מדוע כאן הודיע רש"י שיש למחתות ידות ואילו לא פירש כן במחתה שבמעשה המנורה, שאל עצמו הרע"ב, וייסד: כל עדת קורח ידעה את המשמעות של המחתות והסכנה שבדבר. הן ידעו וזכרו שההיסטוריה כבר מחקה את נדב ואביהו שנשרפו חיים בגינה, אבל הם אמרו לעצמם: "לנו זה לא יקרה!... כי למחתות שלנו יש ידיים ארוכות, הן יחצצו והאש לא תגיע אלינו..."
אנושי כל כך לטעות ולפנות במקרה שכזה לתרבות ה'סמוך'.
להישאב לנגיעה האישית ולטייח את כל מה שזקוק ל'עיגול פינות'.
להמציא אג'נדה חדשה כשה'פרסונה' החיצונית נמצאת בסתירה ואינה מסתדרת בקנה אחד עם מה שעומד מאחורי המסכה, אג'נדה שנראית כנה ומשכנעת, כשהיא בעצם הרבה יותר 'נגועה' מ'נוגעת'...
נראה שאנחנו בעצמנו יכולים ללמד אותם עוד כמה דברים על זה...
מנגנונים של נגיעות מסלפות, מימי קורח ועד לדברי ימי יובל דיין...
***
ידידי הרב אהרן קפלן, רב ומייסד ביהמ"ד 'לדעת' בפ"ת,כתב בהקשר לכך את הדברים המאלפים הללו:
כיצד הצליח קרח לסחוף אחריו המונים כנגד נשיאותו של משה, מ"נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם" ועד פשוטי עם? המון אדם שנתן לו רוח גבית? כיצד ניתן להתכחש למציאות שמשה הוא בחיר ה' שהוציאם ממצרים, קרע להם את הים, הגיז להם את השלו והוציא להם מים מסלע, אותו משה שכולם אמרו לו "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה"?
במדרשי חז"ל מתוארת 'אסיפת כיכר' ("הפגנה חברתית" דאז) רוויה בביקורת של קרח על ההנהגה ובה הוא אמר להם כך:
"שמעו ואספר לכם מעשה שאירע לאלמנה עלובה שהייתה גרה בשכונתי. וכך היה המעשה:
בשכנותי גרה אלמנה ענייה, ולה היו שתי בנות. וכל רכושה היה שדה אחת קנה שממנה התפרנסה היא ושתי בנותיה.
התחילה אותה אלמנה לחרוש השדה שלה. אמר לה משה: היזהרי שלא תחרשי בשור וחמור יחדיו. שכך ציוה הקב"ה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו.
וכשבאה לזרוע אמר לה משה: היזהרי שלא תזרעי שדך כלאים.
באה לקצור אמר לה משה: היזהרי להניח לקט שכחה ופאה.
באה לשים הדגן באוצר אמר לה משה: עליך לתת תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, והאלמנה סבלה בדומיה ועשתה ככל אשר ציוה לא משה.
וכשראתה כך אמרה האלמנה: לא כדאי לי להחזיק שדה ולהתחייב בכל הטורח הזה. מכרה את השדה וקנתה ב’ טלאים כדי להשתמש בצמרם, שתגזוז אותם ומכך יתפרנסו היא ושתי בנותיה.
כשהכבשים עמדו ללדת בא אהרון ואמר לה ליתן לו את הבכורות, שכך ציוה הקב"ה: כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה’ אלוהיך. סבלה האלמנה צערה בדומיה ונתנה לו את הבכורות.
אחר כך כשבאה לגזוז את צמרם, שוב בא אהרון ואמר לה: עליך לתת לי את ראשית הגז שכן אמר הקב’’ה: ראשית גז צאנך תיתן לו.
אמרה האלמנה עד עכשיו נפלתי בפח ולא יכולתי להיפטר. עכשיו אשחט אותם.
כששחטה אותם שוב בא אהרון ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה.
אמרה האלמנה: אני רואה שגם בשחיטתם לא נפטרתי מהם אם כן אעשה הכל חרם ונראה מה יאמר. כשעשתה הכל חרם בא אהרון ואמר: עכשיו תתני לי הכל. שכך אמר הקב"ה: כל חרם בישראל לך יהיה.
וכך נטל ממנה הכל ולא השאיר לה ולב’ בנותיה שום דבר ומתו ברעב.
אלו הם המעשים שעשה משה עם אחיו, והם תולים הכל בהקב"ה ואומרים שכן ציוה להם הקב"ה ולא ציוה..."
כששומעים את הסיפור הטראגי של האלמנה הלב באמת נכמר על חייה ועל מותה.
אלא שתיאור זה כלל אינו יכול היה להתרחש במציאות. מדובר ב'נרטיב' אישי אותו רקח קרח במלאכת אמן.
אותה אלמנה שנפטרה לא סבלה שעה אחת בעבודת שדותיה- שהרי לא היו כאלו במדבר, היא לא סבלה במתנות כהונה- שהרי עדיין לא היה הציווי לכך ובוודאי שלא מתה ברעב שהרי גם הצמחונים שבעם שלא אכלו מהשלו... יצאו ולקטו מהמן שכיסה את המחנה מדי יום.
משמעות הדברים וההצלחה של קרח לסחוף אחריו את המון העם באמצעות הנרטיב שיצר היא:
ד מ ג ו ג י ה זולה.
ולמרות כל זאת- היא תפסה!
הדמעות מטשטשות את הראייה, הלב הנכמר מכאב מטשטש את השכל, ואם יש "סיפור טוב" אפשר להניח את המציאות בצד. ה'נגיעה' מדבקת כנגע.
***
במדרש רבה (אחר"מ פכ"ב) מסופר על באדם אחד שעלה מבבל לארץ ישראל וישב לנוח בדרך.
לפתע הוא הבחין בשתי ציפורים רבות ומתגוששות ביניהן עד שהרגה האחת את חברתה.
לאחר מכן הלכה הציפור שנותרה בחיים והביאה עשב מסוים אותו היא הניחה על הציפור המתה והחייתה אותה!
אמר לעצמו האיש טוב שאקח מאותו העשב ואחיה בו את המתים בארץ ישראל. כאשר רץ האיש ועלה הוא הבחין בשועל מת מוטל בצידי הדרך ואמר לעצמו טוב שאנסה על השועל אם העשב אכן מחיה את כולם והחיה את השועל. בהמשך הדרך הוא הבחין באריה שמוטל מת בצידי הדרך ואמר לעצמו מוטב שאנסה שוב על האריה אם זה מחיה אותו, ואז תהיה חזקה משלושה מינים שהעשב החיה (עץ יוסף בשם רד"ל) והחיה את הארי, שמיהר לקום לחיים ולטרוף אותו מיד...
מסיים המדרש: "הוא דברייתא אמרי, טב לביש עבדת- ביש עבדת, טב לביש לא תעביד וביש לא מטי לך".
תרגומו: "עשית טוב לאיש רע- עשית רע". אם לא תעשה טוב לאיש רע, הרעה לא תגיע אליך.
שח המגיד מישרים ר' ראובן קרלנשטיין זצ"ל בשם הגר"ח משקובסקי- מה יש ללמוד מהמדרש הזה?
לאדם זה נפל אוצר לתוך הידיים. אוצר פז ששווה מיליארדים ויותר מזה- החיים עצמם.
והוא הולך ועושה "ניסויים מדעיים" על שועל מת?
איזה בזבוז משאבים משווע של האוצר! במקום לרוץ ולהחיות את רשב"י, את הרמב"ם ואת כל הראשונים והאחרונים....
ואז שוב הוא מבזבז את ה'אוצר' שלו על אריה מת שכמחווה מחסל אותו במקום.
לא רק את האוצר הוא מאבד אלא גם את עצמו.
לכל אחד מאיתנו יש "עשב מחיה מתים" שבו- הנשמה, החיים עצמם.
כל מצווה שהאדם עושה מקדמת אותו לעבר חיי נצח. כל מילה של תורה, כל ויתור, כל ברכה...
עד כמה אנו מודעים ומוכנים להביט למציאות בעיניים בביקורת עצמית ועד כמה אנו מסונוורים מתוך 'נגיעה אישית'?
האם אנו מנצלים את המשאב היקר לנו מכל? או שמא אנו חיים על 'סמוך' ומבזבזים אותו על 'אריה מת' שגם הורג לנו את הרוחניות?
ההבדל בין 'חכם' ל'נבון' הוא שחכם לומד מהניסיון של עצמו ונבון לומד מהניסיון של אחרים.
מסתבר שגם מי שההיסטוריה העידה ש'חכם' היה, כבר ראה ל'שטות זו'. אבל 'כולנו נבונים' ועוד יכולים ללמוד ולקחת מהניסיון שלו לעצמנו.
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם עיריית ב"ב ומרכז חינוכי אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com