הכל מאת השם. שלוש מילים שמקפלות בתוכן את היסוד הכי בסיסי שלנו. כל מה שקורה לנו, הוא מאתו יתברך והוא הכי טוב עבורנו. כן, גם גיל ההתבגרות של הילדים שלנו, שיחד איתם גם אנחנו מתבגרים. כאשר מאמינים בכך באמונה פנימית אמתית, החיים נראים אחרת.
אי אפשר לקנות אמונה בקלות. יש אמונה של החלק השכלי, במוח ויש אמונה של הלב, של הרגשות וגם אמונה של הגוף, שזורמת לנו בדם בוורידים. כדי להפנים את האמונה באמת, חייבים לעבור התמודדות, שתגרום לנו לעכל את האמונה ולהזרים אותה עד הנימים הדקיקים ביותר.
כמו כשהולכים לסדנת חינוך לילדים. אחריה מגיעים הביתה חדורי מוטיבציה, מסבירים לכולם על בית החלומות החדש שהולך להתנהל כאן ומניחים בספרייה את ספרי החינוך החדשים והחשובים. האם הילדים יהיו מחונכים עכשיו? האם ההתנהגות שלכם כבר השתפרה? לא, כי חייבים לעבוד על זה כדי להפנים. חייבים לעבור את המסלול, שבו יהיו נפילות וגם עליות. כי רק עבודה קשה, עם התמודדות רגשית ומעשית בחינוך, היא זו שתהווה השלמה לאותם רעיונות חינוכיים שזכיתם לקבל בסדנה.
כך גם המסלול לאמונה. את אותה אמונה שהשכל קונה במאמר "אנוכי ה' אלוקיך", נרגיש היטב רק כאשר יהיה משבר אמון, זהו חטא העגל שלנו כעם ישראל. שבירת הלוחות, הכאה על חטא, תשובה, בקשת רחמים. אלו השלבים ההכרחיים כדי להפנים את ה"אין עוד מלבדו". אין חיים שהם נעדרי התמודדות.
גישת העולם המערבי יוצרת בריחה באמצעות סדנאות, שיטות, תיאוריות על שליטה, העצמה ועוצמה. כך גם כל המסכות, העטיפות, התארים והמפתחות שאנחנו מנסים להשיג. הכל כדי לא לפגוש את חוסר האונים. התורה הקדושה מלמדת אותנו שהשליטה האמתית על החיים היא הזכות לבחור בכל רגע מחדש באבא, לפשוט את הגאווה ולזכות לאמונה פשוטה.
נאמר בישעיהו, "הנותן ליעף כוח ולאין אונים עוצמה ירבה". אנחנו צריכים לעצור ולפגוש את עצמנו בעומק של הבורות, בעומק של חוסר האונים, בנקודה הזו, מול האישה, מול הבעל, מול ההורים, או מול הילדים. דווקא מנקודת חוסר האונים, מתעצמים, מתחזקים וגדלים. זו נקודת הלידה של האמונה שלנו.
כל אחד מאיתנו חלם על בית חלומותיו, בית של תורה, חסד ומידות טובות, שיהיה תחנת כוח, עם ילדים מחונכים ושולחן שבת מושלם. ובסוף החלום הפך לסיוט והפך אותנו לחסרי אונים. כל כך הרבה קשיים. ילדים עם בעיות רגשיות, מריבות בין אחים, בעיות בזוגיות, הכל מתפרק לנו מול העיניים, תסכול ואכזבות.
משהו תקוע במערכת. יש הכל אבל אין חשמל. חושך. הילדים לא מרגישים את האהבה שלנו. ברור שאנחנו אוהבים אותם והם (גם אם יאמרו אחרת) אוהבים אותנו, אבל האהבה נסתרת. יש לנו נערים ונערות בבית. לחלקם מרד מחשבתי-רגשי ויש גם מרדנות שמקבלת ביטוי מעשי ומביאה לעולם את מה שמכונה 'נוער נושר' או 'מתמודד'.
אז נשמו עמוק וקחו הכל בנחת. בעיות של התמודדות בחינוך בגיל ההתבגרות, זה נורמלי, זה נורמטיבי. זה לא אומר שאנחנו לא בסדר, שהילדים לא בסדר. יש מציאות, שבה גם אחרי כל מה שעשינו עבורם, דרכנו לא מתאימה להם והם מחפשים את הדרך שלהם בחיים. זה חלק מהצמיחה.
כמו בני ישראל במדבר, אחרי כל מה שקיבלו ביציאת מצרים, אחרי כל הניסים, הם נופלים ואז עוברים את המסלול הארוך לארץ ישראל. יש דרך שילד צריך לעבור כדי להגיע לארץ הבחירה שלו. זו דרך העולם. הילד מתרחק מההורים, קודם במחשבה. אחרי כן יש לו כל מיני תלונות, טענות ולא מעט חוצפה ואחר כך הוא זה שעוד מתריס, "אתם לא אוהבים אותי!".
אם נבין שזה התהליך הטבעי, לא נבכה בכיה של חינם ולא בכיה של דורות על ילדים נושרים. לא נאבד את ההבנה של התפקיד שלנו, נלמד מיהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא היו חלק מחטא המרגלים, אלא לימדו אותנו שזה הזמן להתפלל לזכות אבות ולהידבק בצדיקים, בשורשים החזקים שלנו, אחרת אנחנו אלו שנושרים מהעץ.
פעמים רבות ההורים שוגים ולא מבינים את התהליך הזה. בטוחים שהכל טעות, או אולי השם מעניש אותם. הם מנסים לצמצם את הפער בכוח, או במילים קשות, במעשים, או חלילה בהרחקה מהבית. למרבה הצער, ככל שאנחנו הופכים להיות יותר כוחניים, גם הילד הופך לכוחני יותר נגדנו והפער מחמיר כשהם מוצאים חבר או חברה לא מתאימים ומשם ההתדרדרות כבר בלתי נמנעת.
אמא יקרה, כשהילד הקטן שלך נשכב על רצפת הסופרמרקט, לא מסרת אותו לשכנה. הבנת שהוא עייף, רעב, שהוא מפתח עצמאות. כך גם כאן, חייבים לעבור היפרדות כדי להיבנות ולאורך כל הדרך הם חייבים להרגיש אהובים, רצויים, ייחודיים, להרגיש שיש להם מקום בבית ומקום בלב שלנו ת-מ-י-ד, לא משנה מה הם עושים. כדאי לאפשר להם את המרחב הזה, כי אנחנו לא יכולים לגדול במקומם ובזכותם תחזקו אצלכם את השריר של האמונה שהכל מאת השם.
כאשר אנחנו חלשים באמונה, זה כמו לנסוע בשטח עם מכונית מקרטעת וכשהאמונה חזקה וזורמת בוורידים, יש לנו חוסן נפשי, שהוא "בולם זעזועים" ברכב 4 על 4, שמאפשר לעבור את כל המהמורות עם מנוע עוצמתי. השלבים שהילדים עוברים, הם השלבים שאנחנו עוברים מול הקב"ה.
גם הגרעין שנופל מהעץ לא יצמח בדיוק באותו מקום. הוא יתרחק קצת ויצמח שם, זה טבע העולם. החזיקו חזק, אהבו עד בלי די וברגעים המאתגרים במיוחד, שאו עיניים ובקשו מאבא כוח, לא לנשור, כוח לצמוח ולהאיר את הדרך בפנסים של אמונה.
