אב ובנו הגיעו אל הרבי מליובאוויטש וביקשו ברכה לקראת בר-המצווה של הבן. הרבי ברך את הילד, וכשפנו ללכת – קרא להם לחזור. הוא פנה אל הבן ושאל אותו: "האם אתה אוהד ספורט"?
"כן" ענה הילד
"איזה?"
"בייסבול"
"איזו קבוצה?"
"הדוג'רס"
"היית פעם במשחק שלהם?"
"כן, לפני חודש אבא לקח אותי למשחק", השיב הילד
"ואיך היה?"
"האמת? די מאכזב. כשעברו שני-שליש מהמשחק הקבוצה אותה אני אוהד היתה בהפסד של תשע נגד שתיים. פער גדול מידי. אז קמנו והלכנו..."
"תגיד לי, גם השחקנים עזבו?..."
"לא, בוודאי שלא"
"מדוע?"
"יש הבדל בין אוהד לשחקן. האוהד נמצא שם בשביל הנאתו, כשהוא רוצה לעזוב – הוא עוזב. אבל השחקן- הוא חלק מהמשחק, הוא חייב להישאר עד הסוף, הוא תמיד צריך להשקיע את המקסימום ולקוות שאולי הוא בכל אופן יצליח לנצח."
"שמע מה שבפיך" אמר הרבי, "גם בתורה ובמצוות, יש אוהדים ויש שחקנים, מרגע שאתה נהיה בר מצווה אתה מקבל את הזכות להיות שחקן ולא רק אוהד, אני מציע לך- תהיה שחקן"…!
בהסתכלות ראשונה על הפרשה היה נראה כי יש יסוד אחד שעובר ומאחד בין כמה נושאים בפרשה כחוט השני ו"רפיון" שמו.
א. "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות" וכו'
ברש"י, ברמב"ן ושאר הראשונים הביאו כי "חלשה דעתו של אהרן" על שלא הקריב בחנוכת המשכן עם הנשיאים, אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם" וכו' וברמב"ן כתב עוד שהקב"ה גילה לו שמבני בניו יצא הנס של חנוכה בשמן שיידלק שמונה ימים.
וכי אהרן לא ידע ש"שלו גדולה משלהם"? מה היתה ה'הוא אמינא' שלו? ועכ"פ רואים פה סוג של רפיון וחלישות הדעת.
ב. פרשת המתאוננים. "מי יאכילנו בשר"... "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם".. וברש"י כתב שזה נבע מטורח ועינוי הדרך שאמרו שדרך ג' ימים ולא נחו מעינוי הדרך - רפיון.
ג. משה רבנו קובל לכאורה כלפי הקב"ה "האנוכי הריתי את העם הזה אם ילדתיו"... ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" ופרש"י שתשש כוחו של משה כנקבה ולכן הגיע לאמירה שכזאת- רפיון.
בוודאי שאין לנו היכולת והכלים להוציא מהנ"ל השוואה כלשהי ל"רפיון" שלנו ושאצלם הכל היה מדובר בדרגות גבוהות ובבחינות מדוקדקות כחוט השערה, אלא שעכ"פ אנו מנסים ללמוד ולהבין איך עם ישראל, אותו דור דעה, הגיע כביכול לכזה מצב של התאוננות וכפירה בטוב (וכן למעמד העגל בהמשך) כשבסך הכל הם היו במרחק של שנה מיציאתם הדרמטית והמרשימה מעבדות מצרים לחירות ועבודת הי"ת.
התשובה מונחת בהבנת יסוד ה"רפיון".
רפיון משמעותו "התרפות ממאמץ". חוסר עמל תמידי ומתמשך.
כל שרירן יודע שאם הוא לא ימשיך להפעיל תדיר את שריריו סופם להתנוון במהרה.
אי אפשר לשים את כל הכובד על נקודת ההתחלה ואח"כ להרפות ולעזוב, כי זה מתכון בטוח לנפילה ח"ו.
עה"פ "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" אמרו דורשי רשומות, כי אמנם זוהי מעלה לעלות פעם אחת גבוה להר ה', אך מהר גבוה שכזה עדיין אפשר ליפול חזק ובמהירות גבוהה יותר, לכן גדולה מזו דרגת "מי יקום במקום קדשו", משום שכאשר העלייה היא בהדרגה ועם איזון בהשקעת כח העולה אזי היא מחזיקה יותר זמן ותמיד יש בה משום התחדשות.
גם את המקור לסוד ה"התחדשות" אנו מוצאים בפרשה: חג הפסח. שנה יהודית חדשה, לידה מחדש של עם ישראל, פריחת האביב והתחדשות האקלים.
מפורסם בשם ה"מכתב מאליהו" כי ג' המועדים הם כג' "תחנות עצירה", כמו תחנות דלק עבור היהודי. כלומר ה"דלק" אמור להספיק מתחנה לתחנה לפחות. אז היסוד של פסח ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" רלוונטי לא רק לפסח אלא לכל השנה ואדרבא בפרט לזמני הרפיון שבו צריכים לתקוע בחצוצרות, להתכנס ולהיקהל ולעמוד על אווירה של התחדשות במצב הקיים.
נראה לחדש עפי"ז אולי שגם ה"חלשה דעתו" של אהרן לא היתה דווקא במעשה הטכני של הקרבת הנשיאים שע"כ אכן שלהם קטנה משלו מראש, אך היתה לו חולשה טבעית בדבר, ואמנם הוא ידע כבר לענות לעצמו את התשובה ששלו גדולה משלהם, אך מה תוספת התשובה בכל שלעתיד לבוא ידליקו נרות מכוחו?
אלא, שעל החולשה הטבעית הזו גופא חלשה דעתו, הוא נחלש מכך שהוא נחלש ונשבר ועל זה ענה לו הקב"ה שגם החולשה הטבעית הזו תתוקן לעתיד לבוא ע"י שהחשמונאים יעמדו במצב של רפיון והתרשלות בעבודה (כלשון הב"ח בסוף סימן תר"ע) ויתגברו עליה מעל הטבע. ולכן היתה הגזירה להתבטל מעבדותם והתשועה היתה בעובדי ה'. גם המנורה מייצגת קביעות. הנרות הם "לעולם אל מול פני המנורה יאירו" וממילא בזה תוקן הרפיון ג"כ של אהרן שכביכול חלשה דעתו. ברציפות והתמדה יציבה.
חומש "במדבר" הוא "ספר הדרכים" של עם ישראל.
ניתן ללמוד ממנו רבות על תהליכים ומצבים קבועים ומשתנים בחיי האדם, בבית ובדרך.
הדרך הכרחית, אין אפשרות להתחמק ממנה, יש בה סכנות ובלבולים לרוב וראוי להיערך ולהתכונן אליה ככל האפשר.
מיד ביציאה לדרך המדברית מתחילים כבר הסיבוכים. משברים מתחילים ב"ויהיה העם כמתאוננים רע", נמשכים ב"עם המתאווים", במשברים אידיאולוגיים פנימיים ומשפחתיים כאהרן ומרים, חטא המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה ועוד. ישנם גם משברים חיצוניים עם גורמים מבחוץ, כמו אדום, סיחון, בלק ובלעם. הדרך רצופה בנפילות ומשברים.
אך התורה לא בוחרת להחביא ו"לטאטא" את הנפילות הללו, ואינה מסתירה אותם בדפי ההיסטוריה.
היא רואה בכך תופעה אנושית- "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ומכוונת לתקווה, תקומה והמשך מתוקן הלאה.
מסופר על מורה אחד חדש ו'טירון' שנכנס למסור בהתרגשות בפעם הראשונה שיעור בכתה של עבריינים צעירים.
בפתח הכיתה הוא מעד על מכשול שהם הכינו לו שם מראש והשתטח מלוא קומתו על הרצפה.
צחוק רם, לגלוגים וגידופים פרצו מפי התלמידים כמנת חלקו.
המורה קם ואמר בשקט וברוגע: "קורה שנופלים, השאלה היא אם יודעים לקום. זה היה שיעורינו הראשון."
כל התלמידים השתתקו ותפסו את המסר.
המשברים הם לימוד לחיים. ישנם מצבים שתרחישים אינם נלמדים מתוך הסברים יפים, אלא על ידי מהלומות. אין צורך לזמן כמובן משברים כדי ללמוד מהם, הם באים מעצמם די הצורך. אבל כאשר הם באים הם הזדמנות להתעלות ממנה.
"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג.) גם עמידה על ד"ת באה מתוך הנפילה ועל ידה.
לכל אדם ישנן כמה אפשרויות ומנגנוני התמודדות עם משבר, המתחלקים לאופיו ונסיונו:
א. מרירות פנימית - כלפי חוץ האדם ממשיך לתפקד רגיל ולא להגיב, אך חושק שפתיים ו"אוכל את עצמו מבפנים".
ב. "בריחה" - הדחקת העובדות כאילו אינן קיימות וחוסר התמודדות עם המציאות
ג. אגרסיביות - גילוי אלימות, זעם והתקפה כלפי הגורם המתסכל, בין שזו אלימות פיזית או אלימות מילולית.
ד. "העברה" - תגובה אגרסיבית שמפנה את הזעם לגורמים חפים מפשע, אשר יותר קל להתפרץ עליהם, במקום להפנות את הזעם לגורמי התסכול.
ה. "פיצוי" - הנפגע מנסה למצוא תחליף שמעניק לו פיצוי מסוים על האבידה והאכזבה שהיתה מנת חלקו
ו. הסתגלות (אינטגרציה) - האדם מנסה למצוא את הטוב והחיובי במציאות החדשה שנוצרה בניגוד לציפיותיו. באמצעות חשיבה חיובית הוא מתגבר ומעכל את הארוע ושלם עם עצמו.
על הפסוק בפרשה "ויהי בנסוע הארון.." אנו שמים לב לתופעה מעניינת ושונה- הנו"נים שם הפוכים.
רש"י כתב שב' הנו"נים ניתנו לנו כסימן, להפסיק בין ב' פורענויות. בין הפורענות הראשונה שהיתה כאשר הם נסעו והתרחקו מהר ה' ועד לחטא.
יתכן שהנונים ההפוכים מציינים לנו גם גישה להתמודדות עם המשברים הבאים עלינו. איך ניתן להתקדם מתוך "פורענות"? להמשיך להיות "בנסוע הארון" גם לאחר משבר ונפילה?
צריך להסתכל על זה הפוך.
לשנות בנו את התפיסה ולמצוא את החשיבה החיובית מתוך המצב עצמו שתעמיד אותנו על הרגלים, מכין ומקדם אותנו לנסיון הבא, בדיוק כמו תינוק שמתחיל ללכת, נופל וקם ולומד מההתנסות.
מובא שהכרובים שהיו על הכפורת היו תמיד עם פניהם איש לאחיו, למעט מתי שעם ישראל חטאו שאז הם הפנו זה לזה את פניהם לאחור. אך מאידך, מובא שכשאר נכנסו הגויים לבית המקדש להחריבו הם מצאו את הכרובים כאשר פניהם איש לאחיו.
היתכן? הלא החורבן הוא שיא ההוכחה למצב שאינו תקין בגלל חטאי עם ישראל?
דורשים בעלי המוסר: בחטא עצמו, בנפילה עצמה, ישנו כבר מצב של הארת פנים, של יכולת לתקן וללמוד מהטעויות.
נכון, עד אז הם היו בחטא והכרובים הפנו את ראשיהם לאחור. אך מרגע שמתחיל המשבר, הנפילה והעונש- שם גם מתחילה התקנה, שם מונחת כבר הארת פנים חיובית שמבטאת את העובדה שהקב"ה לא חפץ בכילוי עמו וכלה זעמו על עצים ואבנים.
כל מה שצריך זה ללמוד ולהפוך את הנ'.
להסתכל בצורה אחרת על ה"משבר" והפורענות, ולצמוח דווקא ממנו.
כאשר רצו עם ישראל להתקדם במסעם במדבר הם 'הריעו בחצוצרות'.
ה'אור החיים' הקדוש שאל שאלה קשה: לשם מה היו זקוקים בכלל לחצוצרות? הלא היה להם עמוד ענן להנחותם וראו מתי שהוא זז?
אך התשובה היא שהענן לא זז עד שלא שמע מהחצוצרות שלמטה.
עד שעם ישראל לא היה מוכן למסע ולקח אחריות על הצעד של ההתקדמות הלאה.
החצוצרה ככלי נגינה מסמלת גם היא את זה.
בשונה מכלי מיתר והקשה-בהם הכלי עצמו הוא ה'מנגן' והאדם הוא רק ה'היכי תמצי' לתפעל את הכלי, בכלי נשיפה ובחצוצרה בפרט הכלי הוא רק משרת להעצים ולהגביר את קול הנשיפה הבוקע מהאדם עצמו.
לא האדם מנגן על הכלי אלא ה"כלי" מנגן כביכול, על האדם.
יש בכך מסר עצום עבורנו- בשביל 'להמשיך הלאה', גם מתוך המשברים וההתמודדויות הקשות, לא צריך לחכות ל'סימנים משמים' להמשיך, אלא להיות הפועל והאחראי לתזוזה והס"ד שמצפה לקול הנשיפה הפנימי העמוק הזה מגיעה בהמשך.
בדומה לטיסה במטוס, כל "זמן" בישיבה מורכב מחלוקה לשלוש תהליכים:
"ההמראה"- הזינוק הראשוני עם כל המוטיבציה והשאיפה לעלות מעלה
"הנסיעה"- התהליך המרכזי המקדם הלאה, למרות הקושי בכך שהוא קצת 'משעמם' וחדגוני
ו"הנחיתה"- אותה פעולה מסכמת שכל התרחשות לא טובה בשלב זה תביא "לנחיתת אונס" או ח"ו להתרסקות ותאבד את כל מה שהשגנו בשלבים הקודמים-כלא היו.
לאחר שצלחנו בהצלחה שתי שליש של ה"זמן", את הנסיקה ואת הנסיעה, עלינו לשים דגש וזהירות רבה על שלב הנחיתה- סיום הזמן, שיהיה פונקציונאלי ומוצלח גם כן ולא יוביל ח"ו להתרסקות.
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם עיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com