הקב"ה מדבר אלינו דרך מאורעות, דרך אנשים ודרך כל המתרחש סביבנו. לפני כשבוע הכו שוטרי מג"ב עד זוב דם אוטיסט צעיר בירושלים והדבר גרר מחאה חברתית וקמפיין ויראלי ברשת, הדורש מהמשטרה להתנצל על המעשה הנורא שנעשה. מהו המסר שרצה הקב"ה להעביר לנו, מהו הלקח שלנו מהסיפור הזה?
הנשמות הגבוהות השוכנות בגוף האוטיסט סובלות מהפרעות התפתחויות. האוטיסטים מתקשים בכישורי חיים בסיסיים. יש להם קשיים בתקשורת חברתית ורגשית ונטייה להתנהגויות חוזרות. סימן הכר נוסף שלהם זה הקושי בהבנת הרגש של אחרים, חלקם לא יכולים להפגין אמפתיה כלפי אחרים, פצועים או חולים והם נראים מנותקים מהסביבה.
כל אחד מאיתנו הוא ילד מיוחד של אלוקים. זו ההזדמנות שלנו לעצור ולהסתכל, את מי אנחנו לא מבינים, עם מי אין לנו קשר עין? ממי אנחנו מנותקים? איזו חוויה חברתית שכחנו? בימים שבהם אנחנו עדיין סופרים ומחכים להגיע למתן תורה, ל"ויחן כאיש אחד בלב אחד", נראה את החן האחד של השני, נאיר פנים, נחייך זה לזה. בחיוך יש המון מרכיבים חיוניים לגוף, למחייך ולמחוייך וזה כל כך פשוט לחייך.
המטרה שלנו היא "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אבל הדרך להגיע למטרה הזו, היא רק דרך ה"יחד", רק דרך האחדות, דרך לראות את הטוב אחד בשני. אנשים קטנים מסתכלים ומתלהבים מהחיצוניות, כמו ילדים קטנים, אבל אנחנו כבר אנשים גדולים. אנחנו מחפשים קצת חיצוניות, אבל העיקר זה הפנימיות וכעת, בתקופת (שוב) בחירות שמגיעה אחרי ש"אוטיזם פוליטי" שלט במשא ומתן וגרר את כולנו למערבולת מיותרת כל כך, הדבר חשוב יותר מתמיד.
לפני שבוע חגגנו את ל"ג בעומר - אש מחממת של אחדות, של תפילות, של הארת פנים, של תחושה חמה ומחבקת, כאיש אחד בלב אחד. "מים רבים" וגם ח"י רוטל לא יוכלו לכבות את האהבה הבוערת לצדיק. גם לא השרב והחום הלוהט. הנתינה וההתנדבות במירון מרגשות בכל שנה מחדש. מגלים שם שכל אחד הוא יחיד, אבל אפשר להיות באחדות.
כשיורדים מההר, כשמאבדים את המטרה והמשמעות של מה באנו לעשות כאן, פוגשים אש אחרת, אש שורפת ומכלה, שפשטה בכל הארץ. לשונות האש, המחלוקות והפירוד, כילו בתים ויערות והלב בוער גם הוא. אומרת הגמרא במסכת שבת, "אין הדלקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת" והקרקע אכן בוערת תחת רגלינו אחרי אותו אירו-ביזיון. עד מתי נשרף באש המחלוקת, האפליה, הפירוד וכעת הפלגנות והמפלגות.
ההשתדלות שלנו צריכה להיות לא לאבד את האיזון, לא לאבד את המרכז, לשים לב מה המטרות שלנו בחיים, איך אפשר לעבור את המשברים. ימין ושמאל זה אקטואלי בבחירות וגם בפרשה שלנו. ימין ושמאל, רק חול וחול. כתוב ש"כל הפוסל, במומו פוסל". אבל ידוע שאת כל הנגעים אדם רואה חוץ מהנגעים של עצמו. החסרונות שאנו רואים אצל אחרים, זה בעצם השתקפות של הבורות הפנימיים שלנו, של הפחדים שלנו, של החסרונות האמיתיים שלנו. האנשים והמאורעות הם כמו ראי לחלקים הפנימיים שלנו. כשאנחנו רואים חיסרון אצל הזולת - ילד שלא קם בזמן, אישה שלא מעריכה את עצמה – זו מתנה שקיבלנו כדי להתעורר ולתקן את אותו החסרון אצלנו.
עכשיו תקופה של קמפיינים ומלחמות המפלגות, דרך ארוכה ומייגעת עד הבחירות הבאות שצפויות להתקיים בחודש אלול. נכון שהיעד חשוב ואנחנו כולנו רוצים לחזק את חומות הדת והשמירה על ערכי התורה, אבל חשוב לזכור כי הדרך היא חשובה. חומש במדבר, הוא ספר שכולו דרך, לכאורה נראה 'מיותר'. למה להקדיש חומש שלם לדרך? חומש בראשית - מעשה האבות, חומש שמות - עם זו יצרתי תהלתי יספרו, חומש ויקרא - התקרבות לבורא עולם. אבל במדבר? עכשיו כשהם בדרך? מה חשוב לספר על כל הנסיונות, על המזון והשתיה לאורך המסלול?
אנחנו למדים מכך שזה כן משנה. כי היעד הוא העיקר אבל חשוב גם איך אנחנו עוברים את הדרך. כי כל הדרכים הן בחזקת סכנה. דרך זו יציאה ממצב מוכר שהתרגלנו אליו, בין אם זה מצב נפשי, רוחני, פיזי או גשמי. נזכור כי המטרה של עם ישראל - ואהבת את ה' אלוקיך, והדרך - בין אדם לחברו.
אז התורה ניתנת במדבר, במקום מאוד לא צפוי, כדי שגם אנחנו נשים את עצמנו כמדבר ונגיע מתוך הענווה הזו למדרגה של המְדַבֵּר. בחודשים הקרובים יהיו דיבורים רבים. לא נוכל לתקן את העולם, אבל כל אחד יכול לתקן את עצמו. לא להיות אטומי רגשות לאחר, לא להיות מנותקים. נלמד מהחסרונות שלהם, מה לשנות אצלנו. נהיה ממוקדים במטרה, אבל נשקיע גם בדרך, נקדש שם שמיים, נתחזק ונחזק ובעזרת השם נצא מחוזקים מכל הדרך שנכפתה עלינו.
שנזכה כל אחד מאתנו ל"ואני תפילה". נזכור לראות החן של השני, בעידן שבו יותר קל ליפול לדכאון, לעצבות ולדכדוך. ונזכור במיוחד לראות גם היופי שלנו, את המעלות והחן שיש בנו, ולא נשכח לחייך גם לעצמנו.
