בחודש האחרון חגגו בתרועה ובזמר יובל למלחין החסידי ר' חיים בנט. בנט הוויז'ניצאי המתגורר בחיפה המציא ז'אנר של שירים שחלקם הפכו להיטים ונכסי צאן ברזל כבר בשנות ה-60 וה-70.
אחד השירים הפופולריים שלו בקרב בני הנוער והילדים הוא השיר "הולך בדרכו עקיבא". השיר פוסע בעקבות התנא הקדוש בהגיעו לגיל 40 כשהחל לחפש משמעות לחיים. היה זה מיד לאחר נישואיו לרחל בתו של העשיר כלבא שבוע. היא ביקשה ממנו כתנאי לחתונה שיילך ללמוד תורה, אבל רבי עקיבא לא ידע אפילו את אותיות הא' ב'.
וכך מסופר בארוכה בחז"ל: "בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא אבנים שחקו מים?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה". אם המים יכולים בעקביות ובנחישות לחדור גם לאבן הקשה, הרי שהתורה יכולה בוודאי לחדור למוחו הסגור.
הוא התעקש והצליח עד שהפך לתנא גדול שהעמיד 24,000 תלמידים. ישיבה גדולה בה למדו כל ענקי תבל וגדולי הדור. ודווקא בשיא הצלחתו, לאחר עמל ויגיעה מופרכים ארע השבר הנורא, שבר שספק אם אנחנו במקומו היינו עומדים בו בגאון וצולחים אותו נכון. בפרק זמן שבין פסח לל"ג בעומר, לא יותר מחודש ימים, איבד רבי עקיבא במגיפה נוראה את כל עשרים וארבעה אלף תלמידיו.
"והיה העולם שמם", אומרים לנו חז"ל. מה עשה רבי עקיבא באותה שעה? הסתגר לביתו? חזר לרעות צאן? נטל מקלו ותרמילו והלך לרבותינו שבדרום הארץ, קיבץ שם חמישה תלמידים ופתח ישיבה מחדש. התלמידים שמצא באותה עת היו רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע. חמישה תלמידים במקום 24,000! הלב מתפלץ, אבל הוא לא התייאש, התחיל מחדש. "והם הם העמידו תורה באותה שעה", כביטוי חז"ל. והם הם אלו שהעבירו את מסורת התורה מאותו דור והלאה!
שימו לב, כל התורה הענקית שיש בידינו כיום, כל ארון הספרים היהודי, הכול בזכות העקשנות והדבקות במטרה של רבי עקיבא, להרביץ תורה בישראל. לו חלילה היה מסתגר בביתו איש לא היה בא אליו בטענות. הוא שיכל 24,000 תלמידים, במגיפה נוראה, הוא היה יכול לומר, אם זו היא גזרת שמים, כנראה שכך רוצים משמים, למה להתחיל מחדש? אבל רבי עקיבא ידע ולימד אותנו לדורות: תמיד יש הזדמנות שניה. צ'אנס שני.
הגמרא מביאה על כך את הפסוק שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם בספר קהלת: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים", רבי עקיבא אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו. אילולא היה רבי עקיבא חוזר ומעמיד תלמידים בזקנותו, לא היה זוכה במעמד מוסר התורה, המעביר ונחיל את מסורת הדורות בשרשרת הדורות.
והוא זכה, כל התורה כולה שיש לנו כיום היא בזכותו. ללמדך, כי אדם צריך להיות תדיר עם העיניים קדימה אל האופק, לא להרפות בדרכו אל המטרה הקדושה, וגם אם נראה לו שהכל קורס מול עיניו, אל לו להתייאש אלא להתעודד ולהמשיך הלאה, וכפי שאמר הסנדלר הישיש לרבי ישראל מסלנט אבי המוסר: "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".
• • • • •
בראשית השבוע האחרון השתתפתי בכנס פרידה באחת החברות העירוניות מהמנכ"ל שיוצא. בדברים הקצרים שנשאתי עמדתי על סוד הניהול הנכון. יש הרבה סוגי ניהול אבל לטעמי מנהל אמיתי זה מי שאינו מתייאש גם כשאומרים לו פעם "לא", ומי שממשיך לרוץ גם אם הוא נופל פעם ופעמיים.
מבחינתי ואני אומר זאת תמיד, עדיף מנכ"ל טועה שעושה, מאשר מנכ"ל שאינו טועה, כי אינו עושה. אלו שבאים לעבוד בגלל שהם מחוייבים לצאת לעבוד והם אינם מחפשים לשרת את הלקוח שלהם, הם לא באמת מנהלים, הם לא יגיעו רחוק. אבל אלו שבאים חדורי שליחות ומוטיבציה, וכן, הם נופלים פעם, ולא רק פעם, הם יכולים ליפול הרבה פעמים בדרך, אבל הם ממשיכים הלאה, הם יגיעו רחוק.
ננסה לחשוב על אותו מנהל או ראש ישיבה/מכינה שמאבד את כל הכיתה שלו או כל בית הספר בתקופה אחת. או שחלילה הכיתה כולה יוצאת לתרבות רעה ומשאירה טעם רע בפי המחנך. הוא יגיד "נכשלתי", ויחפש משרה אחרת. לא כן מלמד אותנו התנא רבי עקיבא, נכשלנו פעם אחד – בואו ננסה שוב. בתקוה ובאמונה כי הפעם נצליח.
זה המסר שאותו למדנו מרבי עקיבא, וברוח ימים אלו חובה עלינו להטמיע זאת בקרב צאצאינו ותלמידינו. השיר המפורסם אומר "אני את שלי עשיתי", אבל אנחנו נכריז בקול ובאומץ: אני את שלי (עוד לא) עשיתי.
שבת שלום ומבורך, הרב בן ציון (בנצי) נורדמן