השיח על השסע העדתי מסרב לרדת מסדר היום בשבוע האחרון, ובכלל. הסאגה הנוכחית החלה עת פורסם בבמה זו מאמר מערכת שעסק בהצלחתם הכבירה של בני עדות המזרח בחדירה למיינסטרים הישראלי ובכך שהפכו לחלק אינטגרלי מהחברה באופן מובהק.
בטור תגובה שהגה עמיתי לדסק הכתבים, אבי רבינא, הוא מנה והסביר איך דווקא בציבור "שלנו" האפליה הגזעית לא פסה מן העולם והיא חיה, נושמת ובועטת, בעיקר בישיבות ובסמינרים. אז כן, 200 בנות ספרדיות נותרו ללא מוסד לימודים בטענה כי חטאן היחידי הוא מוצאן ה"בעייתי", לכאורה. האמנם? אינני בטוחה, לפחות לא בהתאם לחוויתי האישית.
וכדי להבהיר את דבריי, אחזור, ברשותכם, 13 שנה לאחור, לימי כיתה ח׳ העליזים. את שעות הבוקר והצהריים המוקדמות העברתי בבית ספר בית יעקב לצד כמות נכבדת של בנות חסידיות. גם משפחתי שלי משתייכת לחסידות באבוב המעטירה, כך שמדובר היה בסידור מוצלח למדי.
הייתי ילדה תמימה עם נפש טהורה וזכה וכל רצוני בתום שנות הלימודים בבית הספר הסתכם בקבלה לסמינר 'הישן', לשיבוץ ב"כיתה חסידית" ולבוא בברית הנישואין בעתיד עם בחור בעל פאות האסופות בסגנון "בטריות" אשר בשבתות וחגים יחבוש שטריימל על ראשו, עם קפוטה מהודרת באורך הברכיים ושאת סודותינו הכמוסים שנרצה כי ישארו מחוץ לאוזניהם הסקרניות של צאצאינו, נוכל להעביר אחד לשני ביידיש. זה הכל. אז רציתי. היושבים בראש ועדת הקבלה רצו דווקא אחרת. התעקשנו, נלחמנו, ניסינו להפעיל את מעט הקשרים שהיו ברשותנו - ללא הצלחה.
באותה תקופה מרה, תיכון אחר, בסגנון מודרני יותר, לא פסק מלחזר אחריי ולנסות לגייסני לשורותיו. סרבתי להיענות להצעה. מדובר היה במקום שבו למדו בנות מבתים ליברליים יותר, השונים מאוד מאורח החיים אליו הורגלתי ואותו אהבתי.
הימים נקפו והתשובה החיובית מ'הסמינר הישן', הנחשק, בוששה מלהגיע.
בצר לי, כשראיתי כי לא נותרו בידי ברירות, נכנעתי והחלטתי לסור וללמוד באלטרנטיבה שכן היתה בידי.
מבחינתי, ישיבה בבית והעברת הזמן בבכיה על מר גורלי, לא באה בחשבון ולא האמנתי כי יש בכוחה לקדם אותי בחיים. מעשים, לעומת זאת, דווקא כן יכולים להועיל לי ובטחתי ביושב במרומים שיעשה את שלו, כך שהדברים יסתדרו בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר.
הלך הרוח של מקום הלימודים אמנם היה אשכנזי וצוות החינוך גם כן (לפחות ברובו), אך חצי (!!!) מבנות כיתתי היו ספרדיות, בעוד החצי השני הכיל ליטאיות. לעתים בושתי על כך שאני משתייכת לחוג החסידי שהוא, כביכול, לתחושתי דאז, היווה את החלק הנחות יותר בציבור האשכנזי, אלו שנותרו מעט מאחור, שהופעתם החיצונית ודרך חייהם מיושנות מעט. נכלמתי שאני לא ממש "חלק", אולי מעט "אולד פאשנד".
אם תהיתם, ההרגשה הזו לא דעכה ככל שחלפו השנים; זו היתה המגמה הרווחת במסדרונות המבנה הרעוע אשר שכן באחת הסמטאות הירושלמיות הנידחות. הקדמה וההתמצאות במושגי העולם הגדול הם אלו שהקנו מעמד ופופולריות, ורק הם.
גם בהמשך, שם המשפחה הפולני שלי לא סייע לי במאום. באופן תדיר נאלצתי להילחם על כל דבר שבו חשקתי. עד היום, אגב. מעולם לא חשבתי שהנוכחות של סבתי ב'שואה' תעניק לי יתרון כלשהו.
אממה, דווקא לחברותיי המזרחיות או המעורבות הלך יותר בקלות בכל מישור. למרות זאת, הן אלו - ועוד לא מעט מזרחיים אחרים שיצא לי להכיר - שמנסים ללא הרף לטשטש כל עקבות למקום הלידה של אבותיהם. אחת מהן אף הגדילה לעשות וציינה בפני בתקופת השידוכים כי היא יוצאת לפגישות עם אשכנזים בלבד.
אחת אחרת, ששורשיה נטועים עמוק באחת מארצות ערב ונישאה להונגרי, ביום מן הימים, עת ניהלתי עמה שיחה, עברה במקום מכרה ותוך כדי דיבור היא ביררה: "רגע, מה שם המשפחה שלך מהבית?" וידידתי השיבה לה: "אה, זה אוחנה, אבל היום אני קליין" (השמות כמובן בדויים). את המראה של לחייה הסמוקות לא אוכל לשכוח עד יום מותי. ניכר היה כי היא לא גאה בעברה האפל - נקודה שמחזקת בעיני יותר מכל את העובדה שהגזענות קיימת כיום בקרב אוכלי הקטניות עצמם ולא רק אצלנו, יהודי אירופה "המתנשאים".
״איזו אשכנזייה קרה את", "אויש, אוכל של אשכנזים הוא חסר טעם" וכדו' - אלו אמירות שאני שומעת לפחות אחת לשבוע. ממזרחיים, כמובן. רגע, אז מי פה הגזען?
אתם מתגוננים, תוקפים, חוששים מהצל הכהה שמטילה בבואתכם, מתקשים לקבל את עצמכם באופן כה בולט, כמעט מאשרים שאכן יש בכם פסול ובכך גורמים לנו לתהות: איך אנחנו נוכל לקבל אתכם? איך???
***
ולעניין הפתרון - אני גורסת: לא התקבלתם למוסד אליטיסטי, מהשורה הראשונה? התגמשו. חדל 'לדפוק את הראש' בקיר. חפשו מקום יוקרתי פחות. יש כיום לא מעט חלופות הולמות. אם אתם מאמינים בערכים ובחינוך האיכותי שאתם מנחילים לילדיכם, אף אחד לא יוכל להם. גם בשידוכים, תוכנו של הקנקן יעזור, הוא ורק הוא.
האמינו לי, העור החיוור והמנומש שלי מביא עמו רק צרות ובעיות. לא זכיתי לאף פריבילגיה, ולו אחת, תודות לו, אלא רק בעזרת סיעתא דשמייא, תכונות האופי והכישורים שברשותי. אני רואה מסביבי כל כך הרבה ספרדים שעושים חיל, עד כי לעתים קרובות אני זו שמרגישה נחותה ומקופחת.
אל תנסו לטשטש, להצניע וכמובן שלא להעלים את המקום ממנו באתם. די. היו גאים והשלימו עם מי שאתם. זה בלתי הפיך. לכו עם גב זקוף. אל תשנו את שם המשפחה שלכם, אל תנסו להיטמע, הפסיקו לצדד באמירות בסגנון של "אכלו לי, שתו לי", השנה היא 2019, הן כבר מוצו.
הפסיקו לעמוד כעניים בפתח ולהתעקש. אותי לימדו שהיכן שאני לא רצויה, משם אתרחק כמו מאש. אם אני התפשרתי, עם שם משפחה שב"סולם האשכנזיות" עוקף באופן חד משמעי כל "רוזנברג" או "אקשטיין", אין סיבה שאתם לא. בהצלחה.