די לכפייה הדתית // הרב אבי אברהם

ניגש ראשון אל צד הפיל ואת ידו הושיט, מישש לאורך ולרוחב ומיד החליט

אין שאלה, הכול ברור ונהיר, הן כל אחד יכיר שפיל הוא מין דבר שצורתו כמו קיר

עיוור שני נגע בשן וכלל בלי להביט, הרגיש חלק, עגול וחד וקבע: "חנית".

השלישי בא מלפנים ואת החדק חש, ובלי לחשוב יותר מדי אמר: "הן זה נחש".

הרביעי נגע ברגל וקרא: "הרי זה עץ! בקלות אני יודע, לא צריך יועץ"

אז הניד הפיל את האוזן והיא התנופפה, מיד החמישי קם וצעק: "פיל זה מניפה".

עיוור שישי בא מאחור, חיפש את הזנב, "הן חבל הוא" אמר, כל אחד רואה גם בלי עיניו.

כך עמדו שישה עיוורים והתווכחו שעה. קצת כל אחד מהם צדק והרבה טעה.

מוסר השכל שבסיפור ברור לכל דרדק, מהזווית שכל אחד כנראה צדק

אך אין לאיש בעולם מונופול על צדק, לפיל יש אוזן וזנב, רגל, שן וחדק

צריך תמיד לראות מה מתרחש מנגד, לא רק עיוור יכול לטעות בגדול

הן גם פקחים אינם רואים הכל".

***

מי שאכפת לו- צועק

במסגרת התנדבותי כמשיב באתר 'אקשיבה' שעושה מלאכת קודש בעזרה לאלפי בני נוער מתבגרים ומבוגרים במתן מענה, טיפול וסיוע לשאלותיהם האנונימיות, קיבלתי פניה מבחור בן 26 שהציג עצמו כ'שונא דת' ושיתף אותי בסיפורו האישי:

"אני כרגע נמצא בתקופה הכי קשה בחיים שלי..." הוא כותב, "חרדות, ריחוף, ניתוק, פחדים וכבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. אבל הבעיה היותר גדולה כאן היא הדת.

גדלתי במשפחה חרדית שהדת בה הוכנסה בכפייה, 'תעשה כי זה מה שכתוב', בלי לב, בלי להבין ובלי הסברים. בגיל 13 מאסתי בדת בצורה יוצאת דופן.

עכשיו אני בן 26, משווע להאמין ולהתקרב אבל אני לא מסוגל, יש רגעים שאני קצת מצליח, אבל אני לצערי ממש שונא את הדת, כי מבחינתי כל הקונספט הזה הוא תחליף לסבל".

הוא המשיך ושפך את ליבו על חרדות מעשיות שקיימות אצלו ביחס למצוות ועבירות שונות כתוצאה מהעבר שלו והיחסים המורכבים עם דת ואלוקים.

בתשובתי אליו פתחתי ושיקפתי אותו כפי שראיתי במשקפיים שלי כ"מלא באהבה", בעוד שהוא עצמו בחר להציג את עצמו כמלא וגדוש בשנאה עזה לדת ולמה שהיא מייצגת. את דבריי הסברתי ונימקתי בסיפור:

הרב רוז'ה, רב זק"א וחב"ק ת"א, סיפר לי כי במלחמת יום כיפורים הוא שירת בצבא ב'חברה קדישא' הצבאי.

לצד המקום שבו הם היו ממוקמים היה 'מנחת' ואליו הגיעו במסוק צבאי פצועים משדה הקרב שסבלו בעיקר מכוויות חמורות.

הרב רוז'ה ציין שהוא שם לב לתופעה ייחודית ומעניינת: הפצועים האלו שירדו מהמסוק בצעקות ובצרחות- נשארו בחיים. אלו שדווקא לא צעקו- מתו.

מה הסיבה לכך?

הוא שאל את הרופא שלצידו וזה מיד הסביר לו את התופעה:

"מי שלא 'צעק' כבר נפגע בעצם במערכת ה'עצבים' שלו. במצב כזה אין למעשה מה לעשות כבר. אך מי שעדיין כואב לו והוא צועק וזועק מייסורים- עוד אפשר לעזור לו ולרפא אותו!..."

'למדנו מזה שמי שאכפת לו- צועק'...

מי שצועק- רוצה שיטפלו בו...

ומי שרוצה ומבקש עזרה- מקבל.

'מהשורות שלך', כתבתי לו, 'וגם ביניהם ניכר לי כי אתה זועק באכפתיות רבה, מייחל ומתפלל לקרבת אלוקים, למצוא את החיבור והקשר הנכון שביניכם ולתקן את הדרך שבה הובלת אתה והגעת למה שאתה מגדיר כ"שנאה" לדת ולמה שהיא מייצגת בעיניך כסבל וחרדות למכביר.

בעיניי, זו לא שנאה לדת ולא שנאה לאלוהים. אתה חי וצועק על מה שמפריע לך וכואב, זו אהבה גדולה שמניעה ומנחה אותך לעשות בדק בית, לזעוק מכאב ותשוקה, ובכח האהבה הזו שלך אין לי ספק שתוכל למצוא את דרכך האישית והייחודית לך'.

הפיל שבחדר

הוספתי וסיפרתי לו בהמשך גם את הסיפור הפותח על הפיל והעיוורים.

ביקשתי ממנו לנסות ולגעת לרגע ב"פיל" שנמצא בחדר.

מהו ה"פיל"?

מהי ה"דת" שלו?

האם היא אוסף של כללים כובלים? של הגבלות ואיסורים? של משהו מפחיד שמונע ע"י שכר ועונש מאלוקים וגורם לחרדות ולחצים?

לפעמים אנו אכן עשויים לקבל רושם מוטעה שכזה, בעיקר בגיל שבו נראה לנו שאיננו מסוגלים לעמוד בכללים ושהאיסורים אינם בהלימה להתפתחות גופנו, לקשיי ההתמודדות שלנו במציאות בשטח ולעולם הגדול והקורץ בעצמו.

במקרים כאלו הדת יכולה להיתפס אצלנו כמיושנת ולא רלוונטית, כנוקשה ורומסת ואפילו לפתח אצלנו רגשות עזים של שנאה וכעס פנימי.

כדי לעבור את השלב הזה עלינו לאמץ גישת הסתכלות שונה ואחרת, מכילה כלפי עצמנו ומשתפת פעולה, שואפת לקשר וחיבור אמיתי עם הקב"ה (וקשר כולל גם נפילות ועבירות אגב, כי כך ברא אותנו האל ולא כמלאכים, וגם יסד לנו מנגנון של תשובה ותיקון) ממקום של הנאה, של שמחה, והשתוקקות.

כאשר החיבור הפנימי בשורש טוב ונכון קל יותר להתמודד, הכל נראה אמיתי ונכון יותר וגם מה שעדיין לא מובן מקבל משמעות אחרת בעולם של ידידות ואהבה בין הבורא לברואיו.

קשר של אהבה, הנאה, חוויה וסיפוק הוא הבסיס לדת, וכאשר הוא מובנה נכון בצורה הזו הוא מצליח להגשים את עצמו ולמשש את הקשר הדו-סיטרי בין הצדדים שאוהבים מאוד זה את זה.

אילוף ליהדות או 'ביצים חומות'?

לפני הרבה מאוד שנים היה מופע לוליינות ייחודי של דב שרוקד לצלילי המוזיקה. המאלף שלו שהוביל את המופע זכה לתשואות רבות וגרף הון קטן מסיבוב ההופעות עם הדב המופלא והמוכשר.

מה שהצופים לא ידעו, והתברר לאחר מכן, הוא סוד האילוף של הדב האומלל.

כדי 'לרקוד' כך לצלילי המוזיקה הוא אולף בתנאים קשים ובלתי נסבלים, כאשר מתחת לרגליו בוערים גחלים של אש ומפצפצים לצלילי המוזיקה שברקע.

בעודו מקפץ מחום האש מספר פעמים הוא התרגל להתניה של הקפיצות באש ולאחר מכן מכח ההתניה, גם ללא האש שגורמת לו לכוויה ברגלים, בכל פעם שהוא היה שומע את השיר הוא היה מתחיל לקפץ בלחץ וחרדה בעווית שהתקבלה כריקוד המפורסם שלו, כמו היו רגליו בוערות באש עצמה.

זו כוחה של התניה, כוחו של אילוף והתנהגות שמקרינה לחץ וחרדה מכוויית אש שהפכה למייצגת של למידה ורכישת מנהגים וערכים מסוימים.

שנאתו של אותו בחור לדת מקורה אינה בשנאה לאלוהים או לדת שלו, היא שנאה ל'אש', ללחץ והכפייה, לחוויה השלילית שגרמה לו לתפוס את דת האלוקים בצורה כה שלילית לצערי.

במאמר של הרב וולבה על ה'חוויה הדתית' הוא כותב על ההבדל שבין חרדים לחילונים ומגלה דעתו כי הפער הבסיסי הקיים ביניהם תלוי אך ורק בהגדרה "מהי הנאה בשבילך", וזה השורש שמשליך על כל השאר (אמונה, קיום מצוות וכיו"ב) אצל כל אחד מהם.

כמעט כל אחד מאיתנו שינסה לעצור לרגע ולהיזכר ברגע קטן של הנאה שזכורה לו מחוויית הלמידה או מהאמונה הדתית שלו, ישאב לתוך איזהו זכרון של 'רגע' קטן.

בשבילי זה התו"ס הארוך והקשה שישבתי עליו שעות עם החברותא בשיעור א' בישיבה קטנה עד לפיצוח, או רגע של הרגש חזק בתפילה של ימים נוראים, בשביל מישהו אחר זה יכול היות רגע של התעלות משיר נשמה בשעת רעווא דרעווין בסעודה שלישית, ממבט וחיוך של האדמו"ר שלו או ברכה של גדול הדור, או כל זיכרון חווייתי אחר שחיבר ומחבר אותנו לדרך.

הגר"א דסלר (מכתב מאליהו ח"א דף כ"ה) שיתף ברגע חווייתי שלו מימי ילדותו כאשר היה בן תשע, וקם בליל שבת ללמוד עם אביו כמה שעות ואמו הצדקת קמה גם להגיש להם קפה חם ולביבות שהיו נפלאים מאד בטעמם והפכו לו את הזמן הזה ל"יום טוב".

הוא מתאר את החוויה ומעיד כי עיקר הקימה היתה לשם הלימוד, אך הלביבות- היו להם חלק גדול בזריזות הקימה אצלו ונחרטו עמוק בליבו.

ה'בן איש חי' (בן יהוידע שבת קי"ט) מביא מעשה מדורות הקדמונים בבגדד ביהודי שרצה להמיר דתו ולא הועילו כל דברי חבריו ומשפחתו שניסו למשוך את ליבו בדברים והיה עומד במרדו, עד שנגש אליו חכם אחד ואמר לו: 'אם תמיר דתך מה תעשה עם ה'ביצים של שבת', כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת', ודבריו של זה תיכף נשאו פירות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה- רק בשביל הביצים של שבת.

לכל אחד יש את "הביצה החומה" שלו שהיא הקישור שלו ליהדות האישית שלו. היא דלת המבוא שלו לחיבור המשמעותי והבלתי אמצעי עם בוראו. היא ה"חוויה" האישית שלו שמחברת אותו לדת.

בשם הגר"מ משה שפירא זצ"ל פורסם כאן בעבר יסוד מדהים הנוגע לנושא ה'נשירה'.

כאשר יש חיבור בין שני עצמים המונח הנכון לתאר ניתוק ביניהם הוא 'נושר', לכן העלה 'נושר מהעץ' או השערה 'נושרת מהראש', באשר הם היו קודם לכן מחוברים לעץ או לקרקפת הראש.

מאידך, כאשר מדובר באובייקטים שלא היו מחוברים קודם לכן, המילה הנכונה לתאר את הניתוק שלהם היא אינה "נשירה". כדור שנפל והתגלגל מילד לרחוב הוא "נפל" ולא "נשר" כי מעולם לא היה מחובר קודם לכן.

מכאן, חידש הגר"מ כי 'אין דבר כזה נער שהיה מחובר ונשר', אם הוא "נשר" כנראה שהוא לא היה מחובר. את המילה "נושר" אפשר למחוק לפי דבריו מהלקסיקון כי מי שהיה "מחובר" לחוויה הדתית לא היה נושר באמת, מי ש"נופל" מהדרך זה רק מי שלא באמת היה מחובר מספיק וחווה את הדת והתורה בצורה הנכונה.

***

כפיה דתית- לא מה שחשבתם

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם..."

המפרשים שואלים מה עניין הכפילות בפרשה "בהר סיני לאמור" ולאחר מכן שוב- "ואמרת".

חז"ל עונים על כך (שבת פח) "ויתייצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

יש להבין, לשם מה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, והלא כששאל אם רוצים לקבל את התורה ענו לו כאחד "נעשה ונשמע" אם כן מה הצורך בכפייה?

ואם אכן יש צורך בכפייה, נמצא שרצונם לקבל את התורה אינו גמור ומושלם, ואם כן מדוע נשתבחו ישראל באמירה זו של נעשה ונשמע עד שיצאה בת קול ואמרה "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו"?

כדי להבין ולעשות סדר בדברים עלינו כנראה לעשות 'מיתוג מחדש' למושג כפייה.

וודאי שבני ישראל רצו לקבל עליהם עול תורה, ובכל זאת היה צורך בכפייה. מאחר שרצון לבד עדיין לא מספיק. לממש אותו בפועל זה קשה.

הקב"ה הגיע בשלב זה וסייע לבני ישראל לממש את שאיפתם ולתחום אותם למסגרת מתוך הכרח, כדי להגשים את הרצון הפנימי שהיה בהם.

בני ישראל לא קיבלו את התורה בכפייה, אלא אדרבא מרצון גדול. הכפייה היא נדבך נוסף בהמשך התהליך, שנועד כדי להוציא את הרצון מהכח לפועל.

הכפייה מועילה רק כאשר היא משרתת את הרצון הפנימי. מה שאנחנו קוראים היום "מחייב", כדי להוריד את הרצון המופשט לקרקע, לחיי המעשה הממוסגרים ומתוחמים בזמן ובמערכת חוקים.

הרצון הראשוני הוא 'רז שגלוי למלאכים', ההתקדמות משם לחיי המעשה הוא עבודתנו כבני אדם.

המדרש (ויקרא רבה כו, ה) מביא: "לפי שהעליונים אין יצר הרע מצוי בהם, אמירה אחת דיה להן... אבל התחתונים שיצר הרע מצוי בהן, הלוואי בשתי אמירות יעמדו".

וביאר ה'שם משמואל' (אמור תרעא) שהמלאכים אינם בעלי בחירה ומוכרחים הם בטבעם לעשות את רצון קונם, ולכן מיד כאשר הם יודעים מה רצונו- הרי הם עושים זאת מיד ודי להם באמירה אחת כדי להודיעם את רצון ה', אולם אצל בני האדם, אין די באמירה אחת כדי להודיעם מה ה' מבקש מהם, שכן עדיין יש בהם יצר הרע המעכב מהם מלעשות מה שנצטוו, ולכן יש צורך באמירה שניה נוספת".

הרצון הוא הבסיס להכל, בלעדיו אי אפשר בכלל להתניע...

ה'כפייה' והאמירה הנוספת והמשמעותית משמעה עזר וסיוע אלוקי להתנגדות הטבעית של היצרים האנושיים שנובעים מכח הבחירה דווקא.

היא גילוי של אהבה, חיבור וקרבה מצד הקב"ה וח"ו לא כמו שעשוי להתקבל בתור 'כפייה דתית' שעלולה להיות מסוכנת מאוד, לשרוף וליצור שנאה עזה לכל דבר שבקדושה.

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער ומרכז תורני אוהליך ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com