היא רצה אלי מרחוק כשחיוך גדול על פניה, חיבקה אותי ואמרה: "את נראית כל-כך טוב!". מיד עניתי שזה סתם נראה כי לבשתי שחור שמסתיר את השאריות והיא ענתה: "שטויות, את נראית מדהים!".
ולמרות כל אותן מחמאות, נותרתי בשלי. אולי התאורה פשוט טובה, או נו, זה הצבע השחור, זה שתמיד אני עוטה על עצמי ויודעת שהוא פותר הכל.
ככה אני מתישה את חברתי הנחמדה שפוצחת במסע שכנועים ונימוקים נלהב שבסופו שתינו מתעייפות.
אז למה אני לא יודעת לקבל מחמאות?
אני מנסה לתאר את הסיטואציה הזאת הפוכה, מישהי נחמדה מחמיאה לי: "את נראית כל-כך טוב" ואני אענה: "כן? תודה. בדיוק התחלתי תזונה חדשה, אני שומרת ומצליחה והשמלה הזו באמת מחמיאה, אני צריכה ללבוש אותה יותר -תודה!".
כמה פשוט, כמה קל.
גם במקרה בו אני מחמיאה לחברתי על הילד המקסים שלה שהוא כל-כך מחונך, עדיין היא מיד מתחילה לספר לי כמה היא מודאגת שהוא מדי עדין ובטח לא יסתדר בחיים ושואלת אם יש לי מס' של פסיכולוג וכשאמרתי למישהי אחרת שהבת שלה מאד חכמה, היא מיד הודיעה שהילדה נורא השמינה ולמי זה עוזר שהיא חכמה.
אנחנו לא מקבלות מחמאות. לא על ילדינו, לא על בני הזוג שלנו וחס ושלום לא על עצמנו!
אני נזכרת בסבתא אחת אהובה שהכרתי. תמיד היא אהבה לתאר לי כמה יפה היא הייתה, אילו שמלות יפהפיות היא הייתה תופרת ואני רק הייתי בוהה בה בהשתהות וחושבת שזאת עוד אגדה פרי דמיונה. אבל עכשיו אני חושבת וקצת מבינה שאולי גם לסבתא האהובה אמרו פעם שהיא נראית נפלא והיא לא האמינה, לא נהנתה מהמחמאה ועכשיו כשאף אחד כבר לא אומר - היא אומרת בעצמה.
אז אני מקבלת על עצמי (בלי נדר, כמובן) להאמין שאני חכמה, אמא לא רעה וגם נראית נפלא. אני מבינה שמה שיש לי כבר לא ילך וישתפר (להפך), מקבלת את עצמי ככה בדיוק - כמו שאני (לפני לידה ואחריה), ובפעם הבאה שאקבל מחמאה אני מבטיחה לענות: "תודה, אני באמת היום נראית נפלא" (מסמיקה).
גם את מדהימה. בבקשה, תגידי פשוט תודה!
