בלא מעט ערים חרדיות פועל "גמ"ח ילדים", אליו מביאים ילדים שהלכו לאיבוד ובגמ"ח מנסים ליצור קשר עם בני המשפחה שיבואו לקחתם.
באחת הערים קיבלה על עצמה משפחה שמי שימצא ילד שאבד להוריו, יביא אותו אליהם כך שגם ההורים באזור יודעים לפנות אליהם ולשאול האם נמצא הילד - וכך חוזר הילד להוריו.
אלא שאירע המקרה שהיתה אשה שלא מצאה מי שישמור על בתה הקטנה, והלכה אליהם בערמה ואמרה שמצאה את הילדה שאבדה להוריה ושהם מתבקשים לשמור עליה עד שיימצאו ההורים.
לאחר שסיימה את סידוריה, התקשרה אליהם לשאול האם נמצאה ילדה וכשהשיבו בחיוב שלחה את בתה הגדולה ליטול את הילדה ולהשיבה אל ביתה.
הסיפור הגיע לדיון הלכתי אצל גדולי הפוסקים ובעלון ההלכתי 'וישמע משה' מביאים את השאלה ההלכתית של המקרה: "והנה ברור שאשה זו עשתה מעשה שלא ייעשה במקומנו ושארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא יימצא בפיהם לשון תרמית, ובפרט לנצל אנשים בעלי חסד בצורה שפלה כזו, אולם נשאלה השאלה האם אשה זו חייבת לשלם לבעלי הגמ"ח דמי טיפול בילדה כמו שמשלמים למטפלת או בייבי סיטר, או לא".
הגר"נ נוסבוים הגרש"א שטרן והגרמ"ש קליין פסקו שבודאי אשה זו חייבת לשלם כפי שמקובל בשוק, משום שמשפחה זו לא ירדה לפעולה זו של חסד אלא רק בגלל המצג השווא שיש כאן ילדה שאבדה להוריה.
אולם הגר"י זילברשטיין הגר"ק וייס והגרח"י מונדרר פסקו כי אין על האשה חיוב ממון.