יחסם של גדולי הדור למדינת ישראל • מיוחד

יחסיה המורכבים של החברה החרדית כיום עם המדינה החילונית הציונית, 'נטחנו' ונידונו רבות, באין ספור במות והזדמנויות, אך נדמה כי בשנת הקורונה החולפת, יחסיה המורכבים של החברה החרדית, עברו שינוי נוסף - לטוב או למוטב? אתם תחליטו..

במכתב האדמו"רים, לא ניתן דגש על עניין הציונות אלא נכתב בעיקר למען חיזוק הדת. על המכתב חתמו מרנן האדמו"רים מבעלזא, בויאן, סערט ויז'ניץ, טשורטקוב, ביאלה, הוסיאטין, סדיגורא, בילגורייא, לעלוב, מודזיץ, ה'בית ישראל' מגור, סאדיגורא, קוידינוב, בוטשאן, ושאר אדמו"רים.

גם ראשי הישיבות הליטאיות לא טמנו ידם בצלחת, וכתבו מכתב נלהב התומך ברשימה הדתית המאוחדת, בכדי למנוע נישואין אזרחיים וכדומה.

ראשי הישיבות שחתמו על המכתב: מרנן הגאונים רי"ש כהנמן – פונוביז', רי"ג הורוביץ – מאה שערים, הרצ"י מלצר – קלעצק, הר"ש וולבא – באר יעקב, הר"ר כץ – לומז'ה, הרח"ל אויערבאך – שערי שמיים, הרנ"מ קרליץ – זכרון מאיר, הר"נ טרופ – היישוב החדש, הר"מ שציגל – בני ברק, הרי"מ טיקוצינסקי – עץ חיים, ועוד רשימה ארוכה.

החזון איש

מרנן החזון איש והרב מבריסק לא היו חתומים על המכתב. הרב מבריסק היה כידוע נגד המדינה; עם זאת, החזו"א היה חלוק עליו בעניין המדינה, וסבר שצריך ללכת ולהצביע לקחת תקציבים מהמדינה וכו'. הסיבה לכך שהחזו"א לא חתם על אותו מכתב, היא כנראה משום שלא היה לו כל תפקיד רשמי.

החזון איש הסתייג מהקמת המדינה, בשל אופיה החילוני, והתנגד לקבוע את יום העצמאות כיום שמחה. מסיבה זו גם הקפיד שבבית מדרשו יאמרו 'תחנון' בתפילות שחרית ומנחה בימי העצמאות.

אנקדוטה מעניינת בעניין זה, היא ששלוש שנים לאחר הקמת המדינה, בשנת תשי"א, שימש סנדק ביום העצמאות, וביקש שיכריזו בבית הכנסת שאי אמירת תחנון היא בשל היותו סנדק, שלא יטעו שהדבר נובע משמחת יום העצמאות. שנתיים לאחר מכן קבע שיאמרו תחנון בבית מדרשו גם כאשר יש ברית, כדי שלא יטעו לומר שבבית מדרשו לא אמרו תחנון בגלל יום העצמאות.

יצויין שאחיינו, מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי (הובא ב'אורחות רבינו') אישר את אמיתותו של מעשה זה, ואכן בבית הכנסת 'לדרמן' בו מתפלל הגר"ח נהגו במשך שנים רבות בבית הכנסת לומר תחנון ביום העצמאות אף כשהיתה ברית.

עם זאת בשנים האחרונות השתנה מנהגו של הגר"ח, וכשיש שמחה בבית הכנסת ביום העצמאות אין אומרים תחנון.

יחסו של מרן החזו"א כלפי המדינה עשוי להתבטא באמצעות סיפור ביקורו המפורסם של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, אצלו בעניין סוגיית גיוס בנות.

בן גוריון חשש שהחזו"א לא ירצה להכניסו לביתו, אך התבדה כאשר הוכנס לשיחה עם גדול הדור החרדי, שהסביר לראש הממשלה כי לא ייתכן שחיכינו אלפיים שנה רק בכדי שבשבת יסעו לים עם הרכב וירמסו את כבודה של השבת בראש כל חוצות.

באמירה זו ביטא החזו"א מעט מנבכי ליבו בנושא; מסתבר כי הוא לא שנא את המדינה או חשב שהיא אסון, אלא חש כאב על חילוניותה של המדינה ועל רצון מנהיגיה להעביר על דתם את ילדי העולים החדשים מתימן ומצפון אפריקה. יחד עם זאת, עודד את ראשי הישיבות לקחת כספים מהמדינה, ולא לנהוג בבדלנות.

הרב מבריסק

עד היום ניתן לזהות את ה'בריסקער'ס' כשונים בתבניתם ממרבית הציבור הליטאי הקלאסי. הם מחד שייכים אליו, ואולי הם הליטאים האמיתיים - אך מאידך נראה שאין קשר בין הדעות, ההשקפות, הלבוש והסגנון הייחודי אותו יש רק בבריסק.

אולי הסיבה הזו נעוצה בראשית ימיה של המדינה, כאשר מרן הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק היה בין הבודדים שברבני ירושלים שהתנגד בכל תוקף למדינה הציונית, לא לקח תקציבים מהמדינה, ואף נהג שלא להסתכל בפני רשע – הפוליטיקאים החילוניים.

אמנם כל תלמידיו ידעו כי הוא מתנגד נחרץ לציונות, אך ביניהם נמנים ראשי הישיבות שהמשיכו דווקא את מסורת החזו"א ולקחו תקציבים מהמדינה עבור הישיבות שאותם הקימו ברבות השנים. רובם אף קראו להצביע בבחירות, כמו למשל ראשי ישיבת פוניבז', מרן הגרא"מ שך, הגרח"ש לייבוביץ, וכן בן דודו ותלמידו מרן הגרמ"ש שפירא שאף היה חבר במועצת גדולי התורה של דגל התורה.

הרב מבריסק, למרות שבדעותיו היה קרוב לעדת 'נטורי קרתא', לא נהג כמותם. באחד המכתבים שכתב לגאון הראי"ה קוק, מגדולי תומכי המדינה, כינה אותו בשם 'פאר הדור'. הוא נהג גם לשלוח את תלמידיו להתייעץ בענייני ישיבות עם החזון איש, שדעותיו כלפי המדינה הציונית היו שונות כאמור.

יתכן (לדעה זו אין מקור מדוייק), שהרב מבריסק סבר שאין זו עבירה להצביע בבחירות כמו שחשב האדמו"ר ר' יואל מסטאמר, ואין זו מצווה גדולה כמו שגרס הגאון ר' אהרן קוטלר.

יודגש כי עיקר עיסוקו לא היה בקבלת תקציבים לישיבות או בעניין ההצבעה בבחירות, אלא במלחמה בגיוס בכלל ובגיוס בנות בפרט. הוא סירב כידוע להיפגש ולקיים דיאלוג עם ראשי הציונות, אך כיבד את החזו"א שכן עשה זאת, ואף אסר על אנשי נטורי קרתא להוציא פשקוילים בגנות הפגישה בין החזו"א לבן גוריון, ולו בשביל העובדה שהעריך עד למאוד את גדלותו של החזון איש.

הרב מפוניבז'

העיתונאי שאול שיף מביא עדות מפי הרב אריה בינה ז"ל, ראש ישיבת 'נתיב מאיר', בשם הרב מפוניבז', הגרי"ש כהנמן, שאמר לא פעם בציבור, שאנו חיים בזמן של אתחלתא דגאולה. לדבריו, "בישיבת פוניבז' ידוע שהייתה מחלוקת: הרב מפוניבז' היה תולה דגל ביום העצמאות, והיו כאלה שהורידו לו את הדגל.

"את עמדתו בנוגע לציונות אנו יכולים ללמוד מהספדו על ראש ישיבת לייקווד, ר' אהרון קוטלר. בהספד זה הוא הזכיר את עניין אתחלתא דגאולה, ובקהל היו כאלו שהתלחשו ביניהם: מה הוא מדבר, דברי ציונות ח"ו, דברי כפירה. הרב מפוניבז' חש זאת, וכתגובה ציטט מהמשנה בסוף מסכת סוטה האומרת שאחד מסימני תקופת עקבתא דמשיחא, הוא ש'חוצפא יסגא'… הוא התכוון לחוצפה הזו שהם הולכים ללמד אותו איך לדבר ומה לדבר".

בנוסף כתב הרב בספר 'קובץ חידושים': "אין בעל הנס מכיר בניסו; הנסים והנפלאות, התשועות והמלחמות שהתרחשו בארץ הקודש ובעיר הקודש והמקדש, גם אלה שראו זאת בעיניהם, גם אלה שחזו זאת בבשרם ממש, אינם מצליחים להביע את מעמקי רגשותיהם.

"ומי כמוני, אשר נדד בימים אלו על פני קיבוצי היהודים בגלויות, מסוגל יותר לחוש את תעצומות הנסים", הוסיף והסביר שם הרב מפוניבז' את התרגשותו האישית כניצול שואה, מהניסים שאירעו בעת הקמת המדינה ובמלחמת ששת הימים.

מספרים כי כששאלוהו בשנותיה הראשונות של המדינה אם הוא אומר הלל ביום העצמאות, היה הרב משיב בהלצה, שהוא נוהג כמנהגו של בן גוריון: מה בן גוריון אינו אומר וידוי, אף אני איני אומר וידוי, ומה בן גוריון אינו אומר הלל, אף אני כן.

כמו כן ישנו פרט שאותו לא רבים יודעים: מעבר לדגל ישראל המפורסם, שעדיין נתלה מדי יום העצמאות על גגה של ישיבת פוניבז', גם בביתו הפרטי היה נתלה דגל שכזה, ורעייתו הרבנית ע"ה הקפידה בכך אף לאחר שהסתלק לעולמו.

ראש ישיבת חברון הגר"י סרנא

ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, הורה ביום העצמאות הראשון בשנת תש"ט, לומר בתפילת שחרית בישיבה הלל - גם אם ללא ברכה.

בנוסף, ראש הישיבה היה מתומכי מודעת ה'קול קורא' להצביע בבחירות לכנסת, בזמן שהתנהל בין ראשי הישיבות פולמוס נרחב בעניין.

הגאון רבי איסר זלמן מלצר

הגאון רבי ראובן כ"ץ זצ"ל, אב"ד פתח תקווה, העיד על רבו, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, בעל 'אבן האזל': "מה רבה וגדולה הייתה שמחתו של זקן גאון הדור, שזכה לראות בעיניו את יסודה וכינונה של מדינת ישראל".

גם הוא היה בין חותמי שתי מודעות ה'קול קורא' בבחירות הראשונות לכנסת, לתמוך ברשימה הדתית המאוחדת. עמדתו זו הביאה רבים מבני היישוב החדש בארץ ישראל לקלפיות.