נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין פתח הערב (שלישי) את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ונשא דברים בטקס הדלקת נר הזיכרון שהתקיים ברחבת הכותל המערבי בירושלים.
את לפיד הזיכרון הדליקה סימה אברהמי יחד עם הנשיא, אלמנתו של לוחם הימ"מ רב-נגד פסקל יום טוב אברהמי ז"ל. אברהמי נהרג במתקפת טרור בגבול מצרים בשנת 2011.
בנאומו, אמר הנשיא: "משפחות יקרות. בכל שנה אני עומד מולכן כאן, בכותל הרחמים והדמעות, נרעד ונרגש מקדושתו של הערב הזה, מכובד האחריות של המקום הזה, ומכובד הלב של עיניכן, הרבות כל כך, הרבות מדי. כמה, כמה כבד הלב. ערב אחד בשנה אני עומד כאן כשליחם של אזרחי ישראל, ומבקש בשמם, בשמנו כולנו, לומר לכם כי ביום הזה, יותר מבכל יום אחר, שלומנו קשור בשלומכם. שלומנו קשור בשלומכם.
"ביום הזיכרון הזה, הלבבות מתאחדים. ועינינו פקוחות, וידנו מושטות, ואוזננו כרויות ואנחנו מבקשים ספרו לנו. ספרו לנו על האדם שהוא היה. אני יודע שאתם חושבים ויודעים שאנחנו לא מבינים. שלעולם לא נבין. שלעולם לא נצליח לחוש כיצד פועם בכם הכאב, כיצד הוא צורב מבפנים, כיצד נפרמת הצלקת כל בוקר מחדש. אני יודע שאתם חושבים שאנחנו לא נבין. שלא נבין כיצד אחרי עשרים, ושלושים, וארבעים שנה, אתם עדיין מתכווצים בכל פעם שמגיע יום הולדת. אבל היום, אנו מבקשים למרות הכל, ספרו לנו. ספרו לנו עליה, ספרו לנו עליו, ספרו לנו על האדם. קחו אותנו אל החלל המלא כל כך, הגדוש כל כך, שהותירו אחריהם בלכתם. הרשו לנו לזכור אתכם".
הנשיא המשיך ואמר: "משפחות אהובות, אזרחי ישראל. לפני חודש הבאנו למנוחת עולמים את רב סמל זכריה באומל, שלושים ושבע שנים אחרי שנפל בקרב סולטן יעקב. בכך, קיימה מדינת ישראל את ההבטחה לכל אב ואם בישראל, ההבטחה להחזיר את הבנים שלא שבו מן הקרב הביתה. זהו חוב שאנחנו ממשיכים לשאת אתנו למשפחותיהם של כל נעדרי צה"ל וחלליו שמקום קבורתם לא נודע. לא נשקוט עד שישובו כולם לכאן.
"אבל זו אינה ההבטחה היחידה בשמה אבות ואימהות מלווים את ילדיהם ללשכת הגיוס מחבקים אותם בדמעות ובלב רועד. ההבטחה שבגללה עוברים, החיבוק הזה, המבט הדואג בעיניים, מדור ישראלי אחד לבא אחריו היא ההבטחה שהמדינה שאנחנו בונים כבר כמעט שבעים ואחת שנה תהיה מדינה ראויה לילדינו ולנכדינו. חזקה ובטוחה, ובאותה נשימה צודקת וחומלת. חדורת מטרה ואיתנה, ובאותה נשימה פתוחה וצוחקת. כן, צוחקת. מדינה שתישא תמיד על כתפיה אמונה, היסטוריה ותרבות עשירות, ארוכות, עמוקות וכואבות, אבל תדע להיות תמיד וקודם כל מדינה חפצת חיים. חיים רגילים של שמש וים, של תפילות ושירים, של רחובות הומים שגרת יומיום, וטוּב פשוט.
"משפחות יקרות, שתי ההבטחות הללו, לבנות בזיעת אפינו חיים ראויים, שקטים ובטוחים לילדינו, ולהחזיר אותם הביתה גם אם לא שבו מן הקרב, אלה ההבטחות שעומדות בבסיס חיינו כאן. הן אינן תנאים בחתימה על חוזה. הן בסיסה של הברית הישראלית. מדינת ישראל קמה מתוך חלומות ואמונה ומתוך הרצון הגדול בבית משלנו. כבר אז ידעו אבות הציונות לומר כי כוחה הגדול יהיה תמיד ברוח האנושית שבה. באמונה בקיומו של "אנחנו" אחד גדול ורב. שבעים ואחת שנים חלפו. כאז כן היום כל פלאינו מושתתים על דבר אחד על בני ובנות הארץ הזו, על ה"אנחנו".
"משפחות יקרות. אני עומד נדהם מול העוצמות שגדלו בכם מבלי שתחפצו בהן. מול היכולת לקום בבוקר ולצאת מהמיטה. לפקוח את העיניים ליום חדש. לתקווה שעוד יהיה טוב יותר. אל הידיעה שאולי בעתיד שוב תצליחו לשמוח. אלו הן העוצמות האישיות שלכן, רק שלכן, אך הן מקור כוח בלתי יתואר עבורנו, כעם וכמדינה.
"אני מבקש לשלוח מכאן בשם כולנו גם כוחות ואיחולי החלמה לפצועי צה"ל ולכל מערכות הביטחון, הנושאים בבשרם ובנפשם את מוראות המלחמה, ועכשיו, מסע ארוך של החלמה עוד לפניהם. מסע שאנחנו מבטיחים לצעוד בו לצדם".