לא כל יום פסח! // הרב אלחנן אביטן

לפני איזה שתי מערכות בחירות, כשעדיין השתעשענו בחשיבה פילוסופית, אחד מחבריי שאל: "מה העניין להצביע בכלל?... וכי היה פעם בהיסטוריה שבחירות הוכרעו על קול אחד בלבד?"

גם בנט זה 1,500 קולות וזה הכי גבולי שיש...

כמובן שמיד ענו לו כולם "אם כל אחד יגיד כך, וודאי שתהיה על זה השפעה", אך עדיין הוא התעקש בשלו- "אני לא אשכנע אף אחד בדעתי, ולא אספר גם לאף אדם. עדיין, איך ההצבעה שלי תשנה משהו?..."

לא שהשתכנעתי ממנו, אבל חשבתי לעצמי- תראה את כוחה של הצבעה.

אדם מגיע פעם בארבע שנים, נותן את קולו למפלגה, שגם בלעדיו היה קורה בדיוק אותו דבר בדיוק וארבע שנים הוא מעורב וחושב במי הוא תומך כי הרי הוא היה זה שצריך להחליט.

זה מה שנקרא להפוך להיות "מעורב". זוהי הרי מטרת היסוד של ה'דמוקרטיה', ויותר מכך, כשנראה את מסרי השכנוע של המפלגות ניווכח כי פעמים רבות אין בהם הבטחות של ממש אלא רק מסרים של הזדהות, או שישנם כינוסי ענק המיועדים למצביעי המפלגה- אם הם מצביעי המפלגה ואפילו הגיעו לכינוס הבחירות,

הם הרי כבר משוכנעים, מדוע צריך לשכנע אותם?

בהרבה מפלגות, אנו רואים כי אמצעי השכנוע העיקרי הוא- "הזדהות".

השפעה פסיכולוגית על האדם שירגיש שהוא חלק ממשהו גדול, שהוא מזדהה עם ציבור שלם שהוא חלק ממנו. 'אפקט העדר'.

מחקרים מראים, כי ברוב המקרים אדם גם יצביע מה שאביו הצביע, מפני שהוא אינו עושה חישוב של 'מה יצא לי מזה' אלא הוא הופך לחלק מהקבוצה, חלק מהציבור, הוא מזדהה עם המפלגה שלו, והוא רוצה להיות חלק ממנה. השיקולים של 'האם אני משפיע' או 'מה זה ייתן לי' כבר לא רלוונטיים.

היכולת ליצור הזדהות בחינוך

האם יש לנו דרך לחקות את זה גם עם תלמידים? עם כל תלמיד?

ליצור מצב, שבו התלמיד מרגיש כי דעתו חשובה? שהיא יכולה לשנות את המציאות, שהוא משפיע על מה שיקרה ושיש חשיבות לעמדה שלו, שהוא חלק מתוך העניין הגדול הזה, שירגיש שהוא צריך כרגע להכריע מה הוא רוצה שיהיה...

תחושת "מעורבות" כזו, ותחושת "אחריות" כזו, יכולה לתת לתלמיד הזדמנות להיות 'חלק' ממה שנעשה בשיעור, להשפיע על הנלמד ולא רק להיות "כלי" שלתוכו "שופכים" את החומר.

אם נחזור רגע לבחירות, חשבתם על זה רגע, מדוע לעשות יום שבתון?

להפסיד מיליארדים למשק, לספק הסעות חינם ורכבות חופשי חודשי? בשביל מה?

באמת צריך יום שלם להצביע בקלפי הקרוב לביתך?

ואם היו נותנים "שעתיים שבתון" לא היו מצליחים להצביע?

להפך, ביום שבתון אנשים כבר מתכננים תכניות אחרות שרק יכולים להפריע ל"מצוות היום" להיעשות...

נראה לי שגם כאן הרעיון הוא- 'תראה כמה זה חשוב לכולנו, עד כדי שביטלנו יום עבודה'...

אולי זה יגרום לאזרח להרגיש את חשיבות העניין...

בחינוך לפעמים "פחות זה יותר"...

כמורה אני יכול לבחור שלא לומר את דעתי אך לבקש מהתלמידים: "תסבירו אתם", "אני רוצה לשמוע מה אתם אומרים..."

אולי אני לא אספיק את כל ה"חומר", אבל אני אשמע את דעת התלמיד, הוא יבין שזה אכן חשוב לי.

אם אני לא אענה אלא אשאל, אם אני אתן ציון על דעה אישית במבחן, הוא יבין שזה חשוב לי.

רק אם גם אני אשלם מחיר על כך, למשל שגם תלמיד שלא למד ירוויח עוד נקודות...

הרעיון הזה מזכיר לי, את ראש הישיבה שלי בישיבה הקטנה.

הישיבה נחשבה כישיבה טובה וגם "פתוחה", כזו שלא כופים בה את התלמידים ללמוד ולהתפלל,

אך הם עושים זאת מרצונם ויוזמתם.

לא תמיד זה עבד, לעיתים תלמידים "ניצלו" זאת היטב.

ערב אחד ראש הישיבה כינס את תלמידי השיעור הבוגר, השיעור שלי, ויצא בהודעה דרמטית:

"מכיוון שאינכם עומדים בזמנים, כנראה שיש בעיה עם מערכת השעות שאינה מתאימה לכם,

בואו נשב יחד ונערוך מחדש ביחד את מערכת השעות שלכם."

ישבנו כמה שעות לבנות את המערכת מחדש.

מה נראה לכם? שינינו את כל מערכת השעות?

ממש לא, אולי הזזנו את התפילה ברבע שעה.

מה כן קרה? הייתה לנו "מעורבות"

הרגשנו שאנחנו קובעים את גורל הישיבה.

במקום שיקרה, כמו החוששים וההססנים, שהתלמידים ימצאו דרכים שיהיה יותר חופש, להיפך, זה גרם ל"הזדהות".

הזדהות עם ערכי הישיבה, עם מטרותיה, למדנו מדוע היא חשובה לנו, התלמידים. במקום תחושת הפקרות זה נתן תחושת, "אחריות" - על כתפנו מונח גורל הישיבה.

האם לנו יש יכולת לעשות זאת עם תלמידינו? זהו מהלך שדורש אומץ ויצירתיות וייתכן שגם "לוותר" על דברים בדרך, אך האם זה לא שווה את הניסיון.

לחוות את לימוד הגמרא- זה אפשרי!

הדברים רלוונטיים בכל שיעור, אך בפרט בשיעורי גמרא.

הגמרא "מזמינה" אותנו להיות חלק ממנה, בעצם הצורה שבה היא נכתבה.

ואף יותר מכך, לימוד התורה הוא תהליך של אלפי דורות שעדיין לא הסתיים בנו.

עיקר המאמץ הוא הפיכתה של התורה מ"בתורת ה' חפצו" לפני הלימוד ל"ובתורתו" יהגה יומם ולילה שיהיה לאחר שהוא עושה את זה מרצונו ובחירתו. רק אז היא הופכת להיות ה'תורה שלו'- "תורה דיליה".

גם בגמרא יש את היכולת להפוך ולהחיות את הלימוד, למשהו אקטואלי שקורה ממש עכשיו.

פסיקת הלכה, מתבצעת בדור זה ממש, בהתאם לאותה גמרא.

לדוגמא; הבאת מקרה לכיתה, שאינו המקרה שכתוב בגמרא, אך הוא מתקשר לדברי הגמרא.

ניתן להפוך את הלומדים הצעירים ל'דיינים' ולבקש מהם לפסוק את ההלכה לאדם שביקש מהם תשובה.

בכך לדוגמא יש את שלשת המרכיבים המשמעותיים של:

"מעורבות" - הם כותבים פסק הלכה חדש משלהם

"הזדהות" - הם הדיינים הם מייצגי התורה, הם לא לעצמם.

"אחריות" - על פי "פסק ההלכה" שלהם אדם ינהג ויכול להיכשל בדבר הלכה...

מה נשתנה השיעור הזה מכל השיעורים?!

אם נעיין רגע ב"שיעור האידאלי" והצייצג שמתרחש בכל שנה בליל הסדר.

שיעור שמטרתו ללמד את האמונה הבסיסית ביותר.

הוא לא נעשה על ידי "שיעור כללי" עם דפי מקורות בבית המדרש, אלא כיצירה אישית, על ידי חוויה מתמשכת

שמתבצעת ב'כאן ועכשיו' של יציאת מצרים ההיסטורית.

לילה שלם של "מעורבות". האדם נכנס 'לתוך הסיפור' עצמו וחווה אותו בדרכים שיגרמו לילד להרגיש חלק ול"הזדהות" עם הסיפור.

כשכל ה"סדר" מבולגן כך שיגרום לסקרנות ופליאה, כדי שזה יהפוך לסיפור שלו, לסיפור שאני מספר לעצמי את הסיפור של העם שלי- כאילו הוא קרה לי, כשיש לי "אחריות" להעביר לדורות אחרי- "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

אם נבחן רגע מהי מטרת האם של 'למידה', כל למידה שהיא, נראה כי היעד הוא שבסיומו של התהליך יתבצע שינוי מקדם במעשיו של הלומד.

זאת על ידי חשיבה, ידע והבנה, פעולות קוגניטיביות המתבצעות בראשו של הלומד.

ובפרט בלימוד תורה שנאמר עליו "גדול תלמוד המביא לידי מעשה", שאנו רואים בו ערך רב יותר מ"הקניית ידע" בכך שהוא ישנה את דרכיו של הלומד.

בסדר זה של פעולות הלמידה לכאורה יש הרבה הגיון.

אם ננתח כל פעולה של האדם נראה שיש בה ארבעה שלבים, שנעשים בסדר עולה:

מחשבה- ראשית הרעיון צץ במוחו של האדם.

דיבור- כשהמחשבה מתורגמת למילים היא הופכת למשהו ממשי ומעשי יותר.

ממשות (חפץ)- הדבר שעליו האדם מדבר הופך למשהו שמתרחש במציאות, בהקשר למציאות קיימת, בהתאם למה שקורה כאן ועכשיו.

מעשה- כאשר כל התנאים הללו מתקיימים יחדיו, המחשבה הופכת למציאות והאדם מבצע אותה.

אם ננסה ללכת מעט מעבר וננתח לעומק כיצד אנו יוצרים את "חוויית" ליל הסדר ומהם הכלים שבחרו חז"ל והמסורת כדי לייצר את החוויה הזו, ננסה לפלח לצורך כך מעט מה כולל בתוכו כל שלב:

מחשבה: אמונה/ זיכרון / תמיהה / פליאה/ סקרנות

דיבור: סיפור / בפה / הגדה / נוסח קבוע / להגיד לאחר / שאלה / תשובה

ממשי: חפץ / כאן / עכשיו / "זה" /

מעשה: פעולה / אכילה / הסיבה / ד' כוסות

נשים לב כי אנחנו עושים שימוש בכל הכלים הללו בליל הסדר, רק נראה כי אנחנו עושים זאת בסדר הפוך.

מעשה, קודם כל אנחנו עושים מעשה, גם בלי להבין את המשמעות שלו- אכילה, הסיבה, קידוש וארבע כוסות, תיבול נוסף. כשהמשמעות של המעשים הללו היא מעבר לתכלית הרגילה שלהם.

ממשות (חפץ), והמעשה הזה נעשה על חפצא של מצווה, על חפצים מסוימים שמסמלים רעיון- 'מצה' - שלא הספיק בצקם, זכר ליציאה עצמה. 'מרור' – שיעבוד, 'הסיבה' – חירות.

עד כדי שישנם מעשים שאין להם כל משמעות מעבר לפליאה והסקרנות, כגון הסרת הקערה או החבאת האפיקומן.

במידה מסוימת ניתן לומר כי העקרונות הללו קיימים בכל שבת ומועד, אך בליל הסדר הם רבים יותר ומודגשים יותר.

אך שני השלבים הבאים, קיימים רק בליל הסדר:

דיבור, בסופו של דבר ניתן לומר שכל הלילה מוביל לכיוון אחד, אל ה"מגיד".שזה סיפור יציאת מצרים, אך באיזו דרך?

"כל מי שלא אמר פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובה, פסח על שום וכו'" - "בעבור זה ..."

ולכן סומא אינו יוצא ידי חובה כי אינו יכול לומר "זה"

שאילת "מה נשתנה" מהילדים בעקבות השינויים שנעשים.

זאת אומרת שכל המטרה של שני השלבים הראשונים היא הדיבור, אין לה שום מטרה אחרת.

וזה צריך להיות בצוותא, כדי שיהיה מי שישאל ויהיה מי שיענה.

עד כדי שאמר הרב ז'ולטי שמצה ומרור בזמן הזה דרבנן. ואילו סיפור יציאת מצרים דאורייתא,

אך הם הופכים לדאורייתא על ידי כך שהם המעשה שאיתו מספרים.

מחשבה (פליאה), כשכל החוויה המרוכזת הזאת של אכילה ומצה והגדה,

כביכול כחלק מסדר הסעודה, מנוקזים לרגע אחד.

"וכי ישאלך בנך..." "וכאן הבן שואל..."

כדי ליצור שאלה, סקרנות פליאה ועניין, על ידי מעורבות והזדהות.

כשככל המעשים שאנו עושים בלילה הזה, יש להם משמעות סמלית אחת שיחווה את חווית השיעבוד היציאה והחירות, יהיה מעורב, ירגיש "בעבור זה עשה ה' לי".

ואז ישאל שאלה אחת פשוטה:

"מדוע?"

כל אחד מארבעת הבנים בשפתו שלו. אז, ורק אז נוכל להתחיל לענות "בעבור זה עשה ה' לי"

חז"ל לימדונו בלילה הזה כי, את הערכים המרכזיים של היהדות, לא ניתן לעשות בבית הכנסת, לא ניתן לעשות על ידי השכל, ואפילו לא ניתן לעשות את זה על ידי סיפור בלבד כי אם על ידי חוויה מרוכזת שנעשית על ידי חפצים ספציפיים, על ידי אירוע שמתרחש כאן ועכשיו, רק אז קורה- "כאן הבן שואל..." "מה זאת..."

ללא השאלה התשובה היא חסרת פשר,

אין לה אוזן, ואין סיבה להגיד אותה אפילו.

בליל הסדר, חוויה שהיא לכל אדם בכל גיל, אנו רואים כי זה עובד בדיוק הפוך, מהמעשה אל המחשבה,

מהחוויה הסיטואציה, החפץ הממשי, הסיפור והשאלה נוצרת המחשבה, האמונה.

כדי לייצר שאלה פליאה וסקרנות אצל האדם, כל אדם, "אפילו הוא חכם שואל לעצמו"

זה לא נעשה על ידי מחשבה או דיבור, אלא על ידי סיפור. ויותר מכך, על ידי יצירת מציאות, על ידי שיחזור הסיטואציה המקורית או שימוש בחפץ שעליו מדובר, כך התלמיד מרגיש כרגע את הנעשה, זה גורם לו למעורבות ולהזדהות.

אז מתעוררת הסקרנות והפליאה, כשהתלמיד התערב, זה הפך להזדהות עם הדין.

אז זה הופך להיות "הסיפור שלו".

נדמה כי אין מקום מתאים לכך מהמרחב בכיתה, ניתן לעשות זאת כנראה בכל מקצוע, אך בתורה, בגמרא בצורה שבה הגמרא כבר כתובה, באותה צורה דיאלוגית של שאלה ותשובה שבה אנחנו משתמשים בסיפור יציאת מצרים בלילה הזה ניתן לעשות זאת יותר טוב, ומתבקש לעשות זאת.

כי מאידך, הסגנון והצורה של הגמרא לעיתים קרובות מרוחק וקשה לרמתו ולדורו של התלמיד כיום

עלינו רק לתווך לו אותה, לתת לו לפגוש אותה, להצליח להרגיש את מה שהיא באמת..

הרב אלחנן אביטן, ר"מ ומחנך בישיבת "משכנותיך ישראל" לנוער מתמודד ומקים מיזם 'ליבא דסוגיא'