בהיותי ילד צברתי שעות רבות בשטיבלאך מאה-שערים, מי שהכיר את השטיבלאך יודע שלא היה שם רגע אחד דל, בליל אנושי של צדיקים, קשי יום, ותמהונים חסרי מזל. ובעיקר, הרבה מאוד פושטי ידיים. מהם שהחזיקו בידיהם צרור שטרות מרשרשים, ולעומתם אחרים שהחזיקו דווקא כד גדול ובתוכו אך מצלצלים ספורים. דבר גדול שנינו כאן; שתי טקטיקות האיסוף הללו, משקפות גישות שונות אל ליבו של הנדיב.
מרתק היה להיווכח כי בניגוד אולי למחשבה הראשונית, אלה שהצליחו יותר היו דווקא בעלי הגישה הראשונה - בעלי השטרות שהציגו את עצמם כמי שנתנו להם יותר, הם זיהו נקודה עמוקה בנפש האדם, הם הבינו כי הרצון של האדם להצליח, להיות שייך להצלחה, הינו עמוק וקמאי יותר מאשר היכולת האמפתית שלו, וכך באופן פרדוקסלי כמעט, הם השתמשו ברצון הסמוי המקנן באופן מתמיד באנושי להיות שייך להצלחה, לטובתם. גם אם אותה הצלחה מפוארת היא להיות בצידו של הקבצן שיש לו יותר. הם הבינו שלא די בפניה אל המישור האמפתי הטהור, אלא יש לפנות גם אל איזור האגו החפץ במצליחנות. נראה שגם בענייני צדקה הנתינה לא תמיד נובעת מהמישור האמפתי הטהור.
זקני יצחק צבי קליין זצ''ל אשר הוריו ואחד עשר אחיו הי"ד נורו לעיניו ואשר איבד את כל משפחתו בשואה, היה דווקא משחיל שטר מגוהץ בידיו של איש המצלצלים, ותוחב מטבע לבעל השטרות המרשרשים. נראה כי מי שחווה בחייו שעבוד ודיכוי, יֵדע כל ימיו את פעימות לב הנדכא. איש אשר כזה, מה חפץ לו בהצלחה ובמצליחנות, כל ימיו אינם אלא פניה רצופה אחת אל לבבות נשברים.
הלילה הזה, ליל האמונה והגאולה הגדול, נחגוג את רגעי הקסם של העם היהודי בכל הדורות ובכל הזמנים, חג הפסח בכלל, וליל הסדר בפרט, מחזירים אותנו בשעון הזמן היהודי לאירוע המכונן בתולדות העם היהודי - יציאת מצרים. בליל הסדר נעסוק בעיקר בסיפור יציאת מצרים. שאלת השאלות אודות השיעבוד היא: מדוע הניח ה’ למצרים לשעבד אותנו מלכתחילה? אחת מן התשובות היא: אם לא היינו במצרים ולא היינו חוויים חויית שעבוד, לא היינו יודעים את סוד ההזדהות עם כאב האחר, לא היינו מבינים שתקוותינו וחירותנו מצוייה דווקה במפגש עם הזולת ובהפתחות לסבלו, לא היינו פנויים לגר ולזר, ולא היינו נחלצים ללב הנדכא. כמשנ"ת בדרושי האר"י הקד' אחרי השיעבוד הנורא, תקופת העיבור המייסרת, באה שעתה של הלידה הגואלת.
ליל הסדר היהודי הוא ליל לידתו של עם!
הוא הרגע המכונן של לידתה של האמפתיה! של ההזדקקות האנושית לסבל, רגע הלידה של הפניה הטהורה אל הזולת, רגע לידתה של הארת הפנים!
מחד זכינו לדור שכולו חסד ורחמים, ארגוני החסד לא משאירים נזקק אחד בחוץ, כולם ללא יוצא מן הכלל זוכים בליל החג ליד מלטפת ואוהבת. מנגד, כולנו עדים לדור צעיר תוהה ונבוך, שרבים מהם אסופים בבדידות קודרת בתוך ההמון ומהלכים כמו דחלילים בין החיים. עליהם, על הבנים החדשים הללו, אני מבקש להצביע, לשאינם יודעים לשאול אלו אני מתחנן לפתוח, לזרים החדשים העומדים על מפתן ביתנו. וכל זר העומד על המפתן בליל הסדר בחזקת אליהו הוא!
בשליחות החינוכית שלנו אנחנו נפגשים רבות עם הפער בין המסירות והדאגה ההורית לבין החוויה הסובייקטיבית של הילד. הורים מתקשים להסביר את התמורה ההתנהגותית שאליה הם זוכים עבור ההשקעה החינוכית הגדולה שלהם.
אבל סיפור יציאת מצרים האמיתי של דורינו שכל המרבה לספר בו הרי זה משובח הוא - שהנערים המוחלשים הללו הם כמעט בלתי מזוהים, הם מציגים מצגי שווא של הצלחה, פעמים בכדי לרצות את הסביבה ופעמים מתוך התכחשות לאתגרים בהם הם מצויים. אבל בתוך תוכם פנימה ישנו עולם הולך ומתכווץ.
ליל הסדר הוא הזמן בו אנו נדרשים להבהיק ולהאיר את אזורי העיוורון שלנו בתוך הבית פנימה. בחורים ובסדקים ובכל מקום שהיד מגעת. בכח הארת הפנים לרפא את מחלת הזרות! להעשיר את העוני הרגשי באמצעות הענקת ערך ומשמעות, ובנטיעת זרעים של תקווה.
תכלית החג העוסק בזיכרון שעבוד מצרים הוא להפוך אותנו לאנשים רגישים יותר ושיפוטיים פחות, חג שמזמין אותנו לזהות את הפינות החשוכות שנשמטו הצידה או שנשכחו בעיתות השעה, חג שמאותת לנו להיות קשובים לקולות הדממה ולהעניק לקרובינו ביטחון ואמונה ביכולותיהם להגשים חלומות ולהתחיל מחדש.
את פתח לו!