16 חברי כנסת חרדים, המספר החלומי הזה, נכון לשעת כתיבת השורות ובתקווה שכך יישאר, קם והפך למציאות בבוקרו של יום רביעי, לאחר מערכת בחירות סוערת ומתישה, קלישאתית ועמוסה בססמאות נגטיביות.
בקרב הציבור הכללי, כך נדמה, לא היתה בחירה ב"כן", כמו ב"לא". לא היתה בחירה ב"מה אנחנו רוצים שיהיה", אלא "את מי אנחנו לא רוצים שיהיה". לא בחרו בלפיד ובגנץ כמו שבחרו ב"לא נתניהו", וכן להיפך.
בניגוד אליהם, המצב בציבור החרדי - שונה. כחצי מיליון בוחרים חרדים - נכון לשעת כתיבת השורות - בחרו ב"כן", בחרו בגדולי ישראל, בחרו בעתיד לילדיהם, בחרו בקדוש והיקר ליהדות.
אז לא, לא היה פה "מפץ חרדי", ואולי טוב שכך. ש"ס מצד אחד ויהדות התורה מהצד השני, שברו את הציפיות והתקוות - שלהן עצמן, וחצו את רף שמונת המנדטים, כל אחת ובתקווה שכך יישאר. מי היה מאמין.
אמנם, גם מאיתנו לא נחסכו חילופי המהלומות בין ספרדים לאשכנזים, בקרבות על קולות הפריפריה, בני התורה הספרדים בישיבות אשכנזיות, החרדים העובדים ומצביעי 'יחד' ומה לא. אך בשורה התחתונה, השכל הישר ניצח, וגם המפלגות החרדיות.
לאחר קדנציה מרובת עשיה משותפת של ראשי ש"ס ויהדות התורה - אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני יחד עם יתר הח"כים, כל שנותר לצפות מהם הוא להניח למחלוקת ולקרבות הפנימיים, לשכוח את ה-6:3 או את המלחמה על כל קול שלרגעים הפכה לעכורה, ולשוב ולשלב ידיים, עבורנו, עבור המצביע החרדי.
להצלחה, אבות רבים, כידוע. מאחורי הפוליטיקאים החרדים עמדו סוללות של דוברים ויחצנים, קמפיינרים ויועצים אסטרטגיים, איש איש בשמו הטוב יבורך, בפועלו הרב ובמשכורתו המכובדת יתכבד, אך הציבור החרדי נחשף בסופו של דבר לשניים – לשלוחי הציבור ולגדולי ישראל.
יו"ר ש"ס השר אריה דרעי לקח על עצמו את עול הקמפיין כשלצדו שורת יועצים ואסטרטגיים. הוא ניווט בין ההצעות, יזם, הוביל וקיבל את ההחלטות. הוא ידע לשנות תוך כדי תנועה תהליכים שהתבררו כלא מדויקים או הצעות שלא הוכיחו את עצמן, וכך יצא שראינו לא מעט ססמאות ושלל יוזמות, עד לקמפיין ה"געוואלד", שלא פסח גם על ש"ס וסחף את בני עדות המזרח.
בשורה התחתונה, בניגוד לסקרים הלא מחמיאים ולשלל החששות של הפרשנים השונים למצבה של תנועת ש"ס, דרעי ניצח ובגדול. הוא פעל כדי לאחד את הציבור הספרדי, הוביל את ש"ס למחוזות חדשים והפך אותה שוב למפלגה השלישית בגודלה. אין מוצדק מהאושר הרב והסיפוק העצום שניבטו וזעקו מתוך תווי פניו במוצאי הבחירות.
גם ב'יהדות התורה', הסיעה החסידית והסיעה הליטאית חברו לריצה משותפת לאחר הקרבות המרים והשמות שחוללה מערכת הבחירות המוניציפלית. בניגוד להיגיון ולמרות התהום העמוקה שנפערה, ח"כ משה גפני מחד וסגן השר יעקב ליצמן מאידך, יחד עם יתר חברי הכנסת, הצליחו לבנות את הגשר שיחבר, שיקרב ושיאחד ביניהם.
והתוצאות? אם לא ניכנס לדקויות של כמה חסידויות לא הצביעו, מה הפער בין 'דגל' ל'אגודה' או כמה מצביעים בחרו להצביע למפלגות חילונית – הרי שהתוצאה הסופית, גם אם היא תעמוד רק על שבעה מנדטים, היא האות וההדר לאחדות אליה כמה הציבור החרדי (ולא רק, גם יתר המפלגות שהובילו פלגנות – הפסידו, לעומת המפלגות שרצו באחדות), היא הסמל וההוכחה כי אולי כיף להתווכח ונחמד להתכתש, אבל מול המבקשים נגדנו, אין כוחנו אלא באחדותנו.
זאת ועוד, מסעות הקודש שערכו גדולי ישראל מכל החוגים והעדות, החל מכינוסי האדמו"רים של 'אגודת ישראל', דרך המסוק שהוביל את נשיא המועצת מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן ועד למסעות "לאורו" של 'דגל התורה' בראשות מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי – עוררו את הציבור החרדי, שלרגעים היה נדמה כמותש מהבחירות המוניציפליות וכמי שמגלה חוסר עניין בולט בבחירות לכנסת, החיו את השטח והובילו ל"ועשית ככל אשר יורוך", איש איש ורבותיו.
השירה והריקודים סחפו, הנאומים הזרימו דם חדש בעורקים והאש התלהטה. זהו כוחם של גדולי ישראל, על פיהם יישק דבר, אחריהם ינהר הציבור ולקולם ישמע. זהו הניצחון שלנו, החרדים. אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, או אם תרצו, באווירת הבחירות, אין ימין ואין שמאל - יש גדולי ישראל.