במאמר מיוחד שמפרסם הראשון לציון והרב הראשי הגאון רבי יצחק יוסף, מסביר הרב האם יש חיוב להשכר בחג הפורים והאם מדובר בחיוב או במצווה ומה ההנהגה הראויה להלכה למעשה.
שאלה: האם יש חיוב להשתכר לגמרי בפורים, או שהחיוב הוא להיות מבוסם ושמח?
תשובה: בגמרא (מגילה ז ע"ב:) "אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וגירסת השאלתות דרב אחאי )שאילתא סז( "אמר רבא, מיחייב איניש למיכל ולמישתי ולאיבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ופירש רש"י, "לאבסומי" - להשתכר ביין.
המעשה שהתרחש בסעודת שני האמוראים
ובגמרא שם הובא מעשה בענין השכרות בפורים, אודות רבה ורבי זירא שערכו סעודת פורים ביחד, "איבסום, קם רבה ושחטיה לרבי זירא", ולמחרת, כשהתפקח מיינו, התפלל עליו רבה והחייהו. לשנה שלאחר מכן אמר רבה לרבי זירא שיבוא גם השנה לעשות סעודת פורים ביחד, אמר לו רבי זירא: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
כוחם הגדול של האמוראים
ראשית, יש ללמוד מכאן מה גדול כוחם של האמוראים. "קם רבה ושחטיה לרבי זירא" והחייהו. האמוראים היו יכולים להחיות מתים. ובספר בית אהרן (ליקוטים למסכת יבמות דף יט, וראה למרן הראש"ל בספרו עין יצחק ח"א עמ' רלח) כתב שיש לנו בקבלה כי כל תנא ואמורא הנזכרים בגמרא הקדושה היה יכול להחיות מתים. ואם אינו בר הכי, לא הזכירו בגמרא את שמו ואמרו רק "ההוא צורבא מרבנן".
האם צריך להשתכר ממש?
שנית, נלמד מכאן לכאורה שצריך להשתכר בפורים, אלא שקרה מה שקרה. ועכ"פ משמע לכאורה שדעת רש"י דהיינו להשתכר ממש. אולם הר"ן והרז"ה בעל המאור (דף ג מדפי הרי"ף) בשם רבינו אפרים, שמהמעשה ההוא שהובא בגמרא, שקם רבה ושחטיה לרבי זירא, ולשנה הבאה לא הסכים, אין הלכה כדעת רבה שצריך להשתכר, אלא מספיק להיות מבוסם. וכן כתב בשבלי הלקט (סימן רא.) וכן נראה בדברי הרי"ף שם שהביא דברי רבא שחייב אדם לבסומי וכו', אך לא סיים במעשה דרבה ורבי זירא, ומוכח מדבריו שאין חיוב להשתכר ממש, אלא רק להיות מבוסם.
וכן כתב הרא"ש שם (פ"א סימן ח) ועוד ראשונים, שחייב להתבסם בפורים, רק שאין כוונת הגמרא להשתכר לגמרי, אלא להשתכר מעט או להתבסם היטב. וכן מפורש בדברי הכל-בו (סימן מה) "וחייב אדם לבסומי בפוריא" - לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור הוא, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט, כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים, וינחם אותם וידבר על לבם, וזו היא השמחה האמיתית והשלימה.
מהי דעת מרן?
בשולחן ערוך (סי' תרצ"ה) כתב מרן בסתם: "חייב איניש לבסומי", ואין כל הוכחה מדבריו מה דעתו, האם כוונתו לשכרות ממש, או להיות מבוסם. ואפשר לומר שמרן רק העתיק את לשון הגמרא, ומה שנפרש בדברי הגמרא נפרש בדברי מרן, ובפרט יש לומר שמרן סמך על המעיין במה שכתב בחיבורו בית יוסף, שם כתב שאין חיוב להשתכר רק להיות מבוסם ושמח.
ואף לשון "לבסומי" אינו מוכרח כלל לענין שכרות ממש, שאף שרש"י פירש כן, "להשתכר ביין", מכל מקום מצינו לשון "לבסומי" על ענינים אחרים, כמו "רווחא לבסימא שכיח" (מגילה שם), וכן "לבסומי קלא" (סוכה נא ע"א, מגילה לב ע"א)
האם הוא חיוב גמור, או מצוה?
בשדי חמד (מערכת החי"ת כלל צב ד"ה ובמה שתמהתי) הביא בשם הגאון מוילנא שהיה שותה בפורים עד כדי סכנה, כי לשון החיוב שאמרו "מחייב אינש לבסומי בפוריא", היינו כמו מתחייב בנפשו. אולם העירו על דבריו, שהרי מדברי הראבי"ה (ח"ב סימן תקסד) והגהות מיימוניות (הלכות מגילה פרק ב' הט"ו) ועוד ראשונים, מבואר להדיא יתירה מזו, שאין זה חיוב לבסומי רק מצוה בעלמא ולא לעיכובא.
וכך כתב הראבי"ה לענין אמירת בני המן בנשימה אחת, שהסתפק האם זה רק למצוה בעלמא, או שזה מעכב וצריך לחזור, והביא מהירושלמי לענין אריח על גבי אריח דבני המן, ומסיק שהוא יוצא לאור ע"י לעיכובא, אך לענין חיוב "לבסומי" לא ברירא ליה מה הדין בזה. והביא שבגמרא דידן גרסינן: "אמר רבא, מחייב אינש לבסומי נפשיה, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", וסיים שנראה דכל הני צריך למצוה בעלמא ולא לעיכוב.
ההנהגה הראויה
ואשר על כן אין חיוב להשתכר ממש, אלא להיות מבוסם. וצריך אדם לשמור על צלם אנוש, על כבוד האדם. ובאמת כן ראינו לגדולי הדור שלא נהגו להשתכר, אלא שתו מעט יותר מלימודם, והיו שמחים ומזמרים, ולא ראינו אותם משתכרים ומשתוללים בשכרותם.
ובפרט שהמשתכרים מבטלים תורה, שגם למחרת ראשם כואב עליהם וגורם להם לביטול תורה, וגם מתבזים ולפעמים אף מבזים אחרים ומעליבים אותם ברבים, וכן מבזים תלמידי חכמים.ולכן יש למנוע דבר זה ולא להשתכר, רק להיות מבושם, עליז ושמח ורוקד בשמחת פורים, אבל לא ממש להשתכר, וכפי שכתב הרמ"א "ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".