אנו רגילים לפשוט וללבוש תפקידים מידי יום, בהתאם לנסיבות ולהקשר תפקודינו – אנו עסוקים ב"לתפקד" ולא כפי הרגשתנו באמת. העמדת פנים אינה יכולה לשרוד לאורך זמן מבלי לפגוע, טווח הישרדותה מוגבל ומכיל בתוכו רגשות חסומים שלא קיבלו ביטוי.
כבר בצעירותנו אנחנו לומדים בתהליך הצפייה סביבנו בחברה, כיצד להתנהג, איך ומתי. ברוב הפעמים אנחנו לוקחים זאת איתנו להמשך החיים בעתידנו ולתוך הזוגיות כחלק מהצעדים בדרכינו במעגל החיים.
בקליניקה אני פוגשת בתהליך הטיפול זוגות המייחלים ל"הסרת המסכה", אותה מסכה העטויה כלפי חוץ של אחד מהם או שניהם יחד, כאשר המסכה עוטה רק בזוגיות ושונה במקום עבודתם בו הם נוהגים בקונפורמיות המצייתת לכללי החברה.
כשחשוב מה חושבים עלינו זו סיבה מספיק טובה לאינטראקציה שלנו בחברה שתעבור דרך "התאמת המסכה" לחזות החברתית.
המקום בו נשאף להסיר את המסכה המשמשת אותנו בחברה ונאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת, ראוי ורצוי שימצא פנימה במחיצת בן/בת הזוג, בתקווה שהוא האדם הקרוב ביותר לנו.
לו התבקשתי להניח את האצבע על אחת הבעיות הקשות, אם לא המורכבת ביותר בזוגיות, היו אלה הנובעות מליקוי בתקשורת הרגשית, הנחשבת לתקשורת מהותית ועמוקה יותר, זו שנוגעת בדברים עמוקים ורגשיים יותר, בהם הקשר לבן/בת הזוג מחייב אמפתיה והכלה לתחושות ולרגשות של בני הזוג וכאשר הרגש אינו מתהווה ומתקיים ביניהם בקביעות, ממלאים את מקומו הפחד והחרדה, שאם וכאשר נחשוף חולשותינו, נאבד מכוחנו בעיני הסביבה, כולל מהסביבה הקרובה בביתנו פנימה.
לא אחת אני שומעת כי אחד מבני הזוג מרגיש שהוא מוצא את עצמו כ"דייר עם האויב".
המסכה היא כסות – כיסוי. המסכות שאנו עוטים על פנינו הינן מעצור או חסימה. המסכה יוצרת הכחשה בספונטניות למי שאנחנו באמת, מצב של אי שקיפות ומסתירה מי אנחנו ומה מתרחש בתוכנו, עד כדי שההרגל להסתיר גורם להאמין שזה אכן אנחנו.
שני סוגי מסכות מסתירות: יש הסתרה במודע - "שקר", העמדת פנים מכוונת כלפי הזולת, כלומר - לחייך בנעימות, זה נעים יותר כלפי חוץ ותומך באינטרסים שלנו באותו רגע.
ומסכה עמוקה יותר – הסתרה שמקורה בחוסר מודעות עצמית – הכחשה עצמית, נתק מחלקים שבתוכנו, ממש הזדהות עם המסכה והיא קשה יותר!
בהדחקה נוצר נתק וחסימה מחלקים במחשבותינו, רגשותינו ומעשינו במציאות, כך למרות שהסודות כמוסים ומסתתרים מבעד למסכה ובעצמי איני מכיר את עצמי כאשר הנסתר מקבל בלט והשתקפות במצבי לחץ ומבוכה, כשאין יכולת לשלוט ולהמשיך להסתתר במסכה כמגן מהפנים האמיתיות, מקורה של המסכה יתכן טמון בפחד, בכאב, בושה, אשמה וסוגרת אותנו כמוגנים בחומה חוצצת.
החשש הגדול בהסרת המסכה במשך שנים גורם להגיע למצב של שבר כללי, המסכה שהיותה כמנגנון הגנה והמאפשרת להתנהל בעולם ובעת הסרת ההגנה בטרם בנינו מנגנון חלופי עשויה לפגוע בנו יותר מאשר לעזור לעצמנו.
זוגות החיים יחד שנים רבות בשקיפות ביניהם וללא מסכות על פניהם, חווים רגעי אושר מצטבר ואמיתי, גם כאשר לא הכל מושלם, אך זוגות שעוטים מסכה על פניהם בכדי "לשמור על השלמות" באופן תמידי קבוע אך "צבוע", יתכן והם שומרים על תפקוד סביר בתוך המערכת הזוגית, אך הם שרויים בתוך בדידות עמוקה וסובלים מהפחד לכשיחשף המסתתר מאחורי המסכה, הם יידחו ע"י בני זוגם ויפסידו את עולמם.
המשיכה חזקה יותר בין זוגות שאינם עוטים מסכה חוצצת ביניהם. השאיפה בזוגיות ראוי שתהיה באופן שנהיה מסוגלים לשמוח מבלי שנצטרך ל"התחפש", ולפגוש את עצמנו בזוגיות מבפנים גם כשאיננו מושלמים, בשקיפות ומבלי לחשוש להיחשף בקשר ולפחד להיפגע.
אומנם מסכות יכולות לגרום לשמחה וצחוק, אך רצוי שנשמור אותן ליומיים בשנה, לימי הפורים.
כותבת המאמר היא יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות.
