סגן נשיא בית הדין לעבודה בירושלים השופט כאמל אבו קאעוד חייב לאחרונה את מרכז ישיבות בני עקיבא בפיצויים של כ-51,000 שקל למורה למתמטיקה שלא הוחזרה לעבודה לאחר חופשת לידה. השופט אמנם דחה את טענות המורה להתנכלות ולהפליה מחמת הורות ולידה אך קבע כי מאחר שבקשתה לשוב לעבודה אחרי חופשת לידה סורבה הרי שבני עקיבא למעשה פיטרה אותה תוך הפרת חוק עבודת נשים וחובת השימוע.
המורה הועסקה במשך 12 שנים באולפנה בפסגת זאב שבירושלים, 4 שנים מתוכן שהתה בחל"ת מאושר לצורך גידול ילדיה. במרץ 2016, ערב לידת בנה השמיני, היא ביקשה לשוב לעבוד בשנת הלימודים שתיפתח בספטמבר אך סורבה.
בעקבות זאת היא הגישה את תביעתה, בה דרשה פיצויים של כ-900 אלף שקל בטענה כי הופלתה לרעה מחמת הורות ולידה, כי פוטרה ללא היתר בניגוד לחוק עבודת נשים, כי מנהל האולפנה התנכל לה וכי לא נערך לה שימוע כדין.
האולפנה טענה מנגד כי כמוסד חינוכי ממלכתי-דתי לבנות היא מעודדת ילודה ואף מעסיקה כ-70 מורות בגיל הפוריות, חלקן ילדו וקיבלו תמיכה מלאה.
עוד נטען כי לא התקבל בהנהלה מכתב כלשהו בחודש מרץ והתובעת "נזכרה" לבקש לחזור רק בחודש ספטמבר, בניגוד להוראות התקנון המחייבות אותה להודיע על כך עד אפריל. בנסיבות אלה, נטען כי יש לראות בה כמי שהתפטרה.
הנתבעת כשלה
השופט אבו קאעוד דחה את חלק הארי של התביעה. נקבע כי לא הוכחה התנהגות מפלה כלפי התובעת. טענת התובעת כי מנהל האולפנה דרש ממנה לצאת לחל"ת ארוך עד שתסיים ללדת את לא הייתה אמינה בעיני השופט. לעומת זאת, הוא קיבל את גרסת מנהל האולפנה כי בשיחה אינטימית שבה חלקה עמו התובעת את מצוקותיה והקושי בשילוב בין עבודה לבין גידול ילדים הוא סיפר לה שיש נשים שבוחרות לקחת פסק זמן.
עם זאת, נקבע כי "הנתבעת כשלה באופן בו הסתיימו יחסי העבודה". השופט דחה את הטענה כי התובעת לא ביקשה לחזור בזמן לאחר שהוכיחה כי שלחה הודעת דוא"ל להנהלה כבר במרץ ואף קיבלה אישור שהבקשה הגיעה והועברה לגורם הרלוונטי.
יותר מזה, ביום בו שלחה התובעת את המכתב היא הייתה על סף לידתו של בנה השמיני ולכן אסור היה לסיים את יחסי העבודה עמה ממילא.
בנוסף השופט ציין כי מהראיות והעדויות ניכר בבירור כי הנתבעת לא הייתה מעוניינת להחזיר את התובעת לעבודה.
בנסיבות אלה התובעת פוטרה הלכה למעשה תוך הפרת חוק עבודת נשים האוסר על פיטורי נשים החוזרות מחופשת לידה למשך תקופה של 60 ימים (התקופה המוגנת) או לחילופין מחייב קבלת היתר לפיטורים.
לפיכך נקבע כי הנתבעת תפצה את התובעת על עגמת הנפש שנגרמה לה ועל הפסדי שכר בתקופה המוגנת, לפי שיעור של 150% משכרה.
כמו כן נפסק כי בנסיבות אלה ברור שלא נערך לתובעת שימוע והיא לא קיבלה הודעה מוקדמת ולכן היא זכאית לפיצויים גם ברכיבים אלה, וכן להפרשי פיצויי פיטורים שלא שולמו במלואם.
בסך הכל חויבה האולפנה בפיצויים של 51,482 שקל. מאחר שמדובר בסכום זעום לעומת זה שנתבע – לא נפסקו לתובעת הוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד לענייני עבודה יעל טישלר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שחר עוז-ארי
הכותבת עו"ד מרגלית בוטרמן עוסקת ב- דיני עבודה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.