אחד מתלמידיו של הפילוסוף סוקרטס שאל אותו פעם, "איך אני יכול להפוך להיות חכם כמוך?"
סוקרטס הוביל אותו למעיין, ואמר לו: תתבונן במי המעיין. התלמיד הסתכל והסתכל במי המעיין ולא הבין כלום.
"תסתכל יותר קרוב" אמר לו סוקרטס.
כשפניו של התלמיד היו קרובים מאוד למים, סוקרטס דחף את הראש שלו לתוך המים והחזיק אותו בכח חזק בתוך המים.
התלמיד החל לנפנף בידיו, השתולל, אבל סוקרטס לא שיחרר אותו.
כעבור כמעט דקה, סוקרטס הרים את ראשו של התלמיד מהמים, והתלמיד הלום והמום, בנשימה נעתקת, מסתכל על המורה הדגול שלו בתמיהה ולא מבין מה קרה.
ואז שאל אותו סוקרטס: אמור לי תלמיד יקר, כאשר הראש שלך היה לפני רגע מתחת למים, מה היה הדבר החשוב ביותר בשבילך? כבוד? כסף? להיות חכם?
"איזה כסף ואיזה כבוד", אמר התלמיד, מתנשף, "אוויר! אוויר! זה היה הדבר היחיד שרציתי יותר מכל דבר בעולם".
"אתה רואה", צחק סוקרטס, "כאשר התשוקה שלך להיות חכם תהיה חזקה כמו אותה התשוקה שהייתה לך לאוויר, אז שום דבר לא יעצור אותך.
תשוקה ממוקדת, תשוקה בוערת, מבטיחה תוצאות מדהימות.
תזכור! יש דברים שרק אתה יכול לעשות אותם, ואף אחד אחר לא יעשה אותם בשבילך. תהיה בטוח שאתה הולך להצליח, תבטח בעצמך, אפילו אם אף אחד אחר בעולם לא. מכיוון שאתה יודע בתוכך שאתה מסוגל, ומוכן להשקיע את המאמץ.
תאמין לי, כאשר אני הצלחתי, אף אחד לא האמין בי, רק חבר אחד האמין בי – אני".
***
"איך אתה מרגיש?" אני שואל בכל פעם שאנו נפגשים את מנחם, תלמיד הישיבה בן 22, שסובל מהפרעת אישיות ברקע, שמציפה אותו בחרדות, דיכאונות ומחשבות פרנואידיות קשות.
"רע מאוד!" הוא עונה לי על אתר בהטעמה, "אני ממש סובל כאן!".
את המשפט הזה הוא יכול לומר גם עם חיוך גדול שמרוח על פניו ולעיתים, לספר על מבטים זדוניים חורשי רעה של חבריו גם אחרי שבלי ידיעתו צפיתי בו במשך זמן רב וראיתי כי האינטראקציה החברתית שלו יוזמת ומשתפרת פלאים, הוא מוערך ומוחמא ע"י כל סובביו וגם האנרגיות שלו גבוהות מהרגיל בעקבות החלפת הכדורים ומינונם הנכון ע"י הפסיכיאטר, אך הוא בשלו "אתה לא מבין כמה אני סובל!..."
קל היה להתמכר ולהישאב למסכנות שלו, על פניו זה גם מה שהוא מבקש וזקוק לזה, וכך היה לא מעט זמן גם בשיחות שבינינו.
עד שיום אחד החלטתי לשנות גישה. "אתה לא באמת רוצה!" אמרתי לו כשהוא התבכיין כהרגלו על כך שרע לו, מר לו וללא שום שינוי והטבה באופק. "אין לי לצערי מה ואיך לעזור לך עד שבאמת תרצה בעזרתי.
ישנן 3 אופציות במצבך; הבהרתי לו חד משמעית.
הרעה שבהן היא להישאר באותו המצב שאתה סובל. הטובות יותר שבהן נתונות לבחירתך: או ליצור שינוי, במקרה שלך- להתמסר לטיפול ולהשקיע בעבודה אישית נצרכת, או להשלים עם המצב כמות שהוא, אך לנטרל את ה'מסכנות' שבו, לגלות בו גם צדדים חיוביים כך שיהיה ניתן לחיות איתו בהשלמה".
"אני מאוד רוצה לשנות אך אני לא יכול!..." הוא בשלו
"אתה לא באמת רוצה" אני בשלי
הוא כבר קצת נפגע."איך אתה אומר שאני לא רוצה?...מי ירצה אם לא אני?..."
לכך חיכיתי.
בדיוק כמו עם הבחור ש"רוצה מאוד ללמוד אבל לא יכול כי יש לו עיסוקים שונים עם רכבים", כמו חברו ש"רוצה מאוד להרזות ולהיות בכושר, אבל הבורקס גדול ממנו", או זה ש"רוצה להתחתן אבל לא מצליח להתפשר כדי למצוא את האחת" אני מסביר גם לו שהכל תלוי ברצון, רצון אמיתי.
לרצות באמת
מהו 'רצון אמיתי'? רצון ממוקד מטרה שמאפשר לך להתנתק ולוותר על כל השאר!
איך תהיה 'הרב שטיינמן' כמו שאתה שואף כאשר אתה לא מוכן לוותר על פזילה לחיי מותרות ושאיפה לכסף, נהנתנות ופאר? זה נקרא 'לרצות' באמת?
איך אתה חושב שאתה רוצה בדיוק לרזות קילו אם את הבורקס אתה רוצה עוד יותר ולא מוכן לוותר עליו?
איך אתה רוצה להתחתן אם אתה לא מוכן לעשות ויתורים ופשרות עם עצמך כלפי הרצון הזה שלך ולעשות את מקסימום ההשתדלות שלך?
וכך ישבנו ביחד למשך שעה ארוכה עם הבחור הנבון שקלט את המסר והפנים את התובנה שהוא 'רוצה ולא רוצה', תלוי על הגדר עם רגל פה ורגל שם, מנסה ליהנות מכל העולמות- גם ליהנות ממצבו שמאפשר לו תנאים מסוימים וגם לשאוף כל הזמן לשינוי וטיפול ולבזבז שעות ארוכות בדיבור על כך שעוזר לו בבולוסים קצרי טווח.
רק כאשר למד הנער להסתכל למציאות בעיניים, איתר ומנה אחד לאחד את ה'רווחים המשניים' שנוצרו ממצבו ועוצרים אותו מלהיות מגויס לשינוי (הנמכת הציפיות והקלות בדרישה המסגרתית ממנו, פטור מהצבא, עודף יחס ותשומת לב מצידי ועוד) זיהה בהמשך הנער בעצמו 'רצון אמיתי' לוותר על אותם 'פלסטרים' שמכסים על ה'פצע' המדמם שלו ולפנות לטיפול מקצועי שיעצור את ההתפשטות והזיהום של ה'פצע'.
בחטא העגל שבפרשתנו הוכר אהרן הכהן כגורם האחראי של המחדל והעוון, על אף שהגורם האמיתי היו לאמיתו של דבר ה"ערב רב" שפעלו ובעבעו מבפנים בעם ישראל ואף הרגו את חור שהעז להתנגד ולפי המדרש גם את הזקנים.
מדוע א"כ אהרן הכהן היה זה שנשא באחריות כולה?
מבואר בספרים שכשם שנאמר בחז"ל (שבת נו:) על הפסוק "ויעש שלמה הרע בעיני ה'..." מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא וכו' ומבואר שמי שיכול למחות ואינו מוחה נחשב לו הדבר כעשייה אפילו אם הוא מתנגד לדבר בתוך ליבו.
כך גם היתה הטענה על אהרן הכהן שהוא לא מיחה בידי הערב רב ועל כך משה שאל מה עשו לו שלא מיחה בהם.
התורה מצביעה על כך שבידו היה להתנגד, לעצור את זה בכל מחיר אם רק היה רוצה. ובלא זה הטענה היא עליו כגורם האחראי המוסמך ביותר שנתן ביטוי ומקום לתהליך השלילי של חטא העגל.
רצון ממוקד ללא פשרות
מסתבר שאין אין כזה דבר "לרצות ולא לרצות".
רצון אמיתי מכריח להיות ממוקד אך בדבר אחר, לוותר ולפעול לנטרול כל מחשבה, פעולה ותהליך סותר.
כאשר שאלו את הרבנית קופשיץ ע"ה, מנשות ירושלים הצדקניות שהצמיחה דורות של בנים ת"ח ויראי שמים, 'כיצד הצלחת לגדל כאלו דורות ישרים ומבורכים של תלמידי חכמים?'
היא ענתה בפשטות: "כי רציתי!..."
שאלו אותה "אבל הרי כל אחד 'רוצה'?.."
והיא ענתה: "כל אחד רוצה גם את זה וגם דברים נוספים אחרים, אבל אני?...
אני- רציתי 'רק את זה'!..."
"בעולם זה", כותב הרש"ר הירש, "האדם הוא בן לאביו שבשמים, וניתן לו התפקיד לחיות לפניו חיי חובה, ולפיכך הוא קרוב לבוראו כבר בחיי חלדו, ואפילו הוא עובר בדרכו חשכה ומוות, תמיד הוא מתהלך לקראת האור והחיים, שהרי האל היחיד פותח לו את ידו ומשביעו שובע שמחות.
אם האדם עוצם את עיניו בפני האור הזה והחיים האלה, עולמו שוקע בחושך אפלה המלא שדים שבמציאות ושבדמיון. בעולם זה רק האור המעומעם של הנסיון האנושי מדריך את האדם בדרכו, ועליו להיאבק על אושרו וקיומו עם שדים העוינים את הצלחתו.
כל חמדה ושמחה מסתיימת לו בגועל ובאכזבה, והוא נולד בבכי כדי למות ביגון ובסיגופים. בעולם זה האדם הוא האומלל שבכל היצורים משום שהוא סבור שהוא האומלל שבכולם. לבו אומר לו שיש לו זכות לאושר ולחיים ואי אפשר לשלול ממנו את הזכות הזאת, אך בלא חיי חובה היא לא תבוא על סיפוקה לעולם".
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז חינוכי אוהליך ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר
לפניות והארות: Merkazkuma@gmail.com