תתחזקנה, נשות מודיעין עילית. אתן באמת חייבות להתחזק. אין אפשרות להיות "סתם" עצובות על זה שחברות, מכרות ושכנות מתות באופן טרגי ופתאומי.
כי מעבר לעצב, לפחד ולשאר הרגשות שעולים בנו במקרי אסון, אתן צריכות לשאת עליכן גם ייסורי מצפון ורסיסי אשמה...
תתחזקנה, נשות מודיעין עילית. אתן לא סתם חלק מ'בין אדם לחברו', אתן ראויות ל"הוראה מיוחדת ומדוקדקת": תפסקנה לדבר בקול במושבים האחוריים של האוטובוס (אולי עדיף להתחיל לתרגל את שפת הסימנים) ותוספנה עוד כיסוי. כי מה שיש לא מספיק, וכנראה לעולם לא יספיק.
תתחזקנה, כי הכל עליכן והכל בגללכן. העצב והשמחה, האחריות והאשמה...
אתמול בערב הייתי במודיעין עילית. לצד הלוויות הדומעות, התקיימה שם חתונה. חתונות לא דוחים. אז ראיתי אתכן, נשות מודיעין עילית, במלוא תפארתכן וכמו שאתן באמת. בצניעות המופלגת, בטוהר המידות. בשמחה עם כלה משלכן.
ראיתי אתכן, נשים מבוגרות יותר, מכבדות ומכובדות, רוקדות במעגל משלכן, בצעדים מדודים ואיטיים - אבל שמחים לא פחות מאחרות. ראיתי אתכן, נערות צעירות עם השמחה המדבקת שלכן בחברה הכלה שלכן ועם צחוק הנעורים המתגלגל.
ראיתי אתכן, אמהות צעירות וקצת עייפות, מגיעות עם הילדים ורודפות אחריהן בין המעגלים. מגיעות במיוחד לומר מזל טוב וחוזרות הביתה - לילדים הממתינים.
ראיתי גם אתכן, נערות מתנדבות יקרות, שהגעתן במיוחד עם נערות וילדות עם מוגבלויות. הגעתן לשמח את אחות החתן, ויחד איתה ועם חברותיה המיוחדות, רקדתן ריקוד מיוחד לפני הכלה, וכל עזרת הנשים הכילה אתכן בצורה מעוררת הערצה.
איך זה שאת הדברים האלה אחרים לא רואים?!
איך זה שבמקום להודות לכן על כל מה שאתן, אומרים לכן שאתן עדיין לא מספיק טובות?!
תתחזקנה, נשות מודיעין עילית. אתן חייבות להתחזק באמת; חייבות לדעת כמה אתן שוות וכמה אתן טובות. כמה אתן מיוחדות, ואיך אתן מחזיקות עיר שלמה כמעט לבד על כתפיכן מבחינה גשמית ורוחנית.
אתן צריכות להתחזק עוד קצת, סופרוומניות שכמותכן, כדי לבחור איך להנציח את חברותיכן ז"ל: בשתיקה, בדיבור, בהתנדבות, בצניעות או בכל דרך אחרת שתרצו.
אתן חלק מאותו "בין אדם לחברו" שעליו דובר אתמול. אל תתנו לאף אחד לשכוח את זה.