בעוד שעונת הרישומים לישיבות החלה לא מכבר, ואלפי בחורי חמד יושבים מול הסטנדר ומשננים בהתרגשות דפי גמרא לקראת המבחנים הקשים שיערכו להם הר"מים בישיבות השונות, ישנם כמה מאות בחורים מקרב בני הישיבות שמפספסים את הרכבת, או שפשוט מתעקשים לא לעלות עליה.
בשנים האחרונות תופסת תופעת נוער השוליים בחברה החרדית הרבה כותרות, בעיקר שליליות. בשל כך מועברים תקציבים במיליוני שקלים לישיבות ייעודיות או לעמותות המנסות להחזיק את הבחורים המגיעים ממשפחות חרדיות 'הארדקור'; חלקם מצליחים יותר וחלקם פחות.
בשינוי ברור אחד בהחלט ניתן להבחין: אם בעבר הלא רחוק, סיבוב קטן ברחוב היה מפגיש אתכם בבחורים משועממים רבים, כיום הם כבר לא שם באותה מידה.
מסתבר, כי אותם בחורים שהפנו עורף לעולם התורה - אם אפשר להגדיר זאת כך - נמצאים עמוק מאחורי מסך הסלולרי החדשני, ואולי רק סרטון של הרב פנגר שעבר את מיליון הצפיות ביוטיוב יוכל לזרוק בהם מעט אידישקייט.
שניים מהבחורים הללו שוחחו עם'כיכר השבת', וסיפרו על סדר יומם הלא-עמוס במיוחד: בבקרים הם בדרך כלל עובדים, כדי "להרוויח כמה גרושים", או שהם ישנים עד שעות אחר הצהרים המאוחרות, ובערבים הם מחפשים מקום שקט לגלוש באינטרנט או לשחק במשחק עתיר שכלולים גרפיים עליו הם קראו באחד מאתרי חדשות הטכנולוגיה.
כלפי חוץ הם נראים מאושרים עלי אדמות, כאילו הגשימו את ייעודם האישי, אך מתחת לפני השטח, בתוך ליבם פנימה, הם מרגישים דחויים ונדחים. חלקם רוצים לחזור אבל אין להם לאן, היתר פשוט התרגלו לתחושת הריקנות האין סופית. אך בלב פנימה, עדיין הנפש מחפשת.
מה היא מחפשת, הנפש? יצאנו לבדוק.
דוד הוא בחור ישיבה לשעבר, צעיר יחסית, רק בן 18, שלפני כמה שנים אף סיים את הש"ס. לטענתו, לחץ יתר מצד ההורים גרם לו לנשור, ולעזוב הכל. כיום הוא מוכר בקיוסק ברח'וב יפו בירושלים, והוא הסכים לשוחח איתנו, ולחשוף את סיפורו האישי בפני קוראי 'כיכר השבת'.
"בגיל 14", מספר דוד, "סיימתי את הש"ס - מה שעשה רעש גדול בעיר בה אני מתגורר, ופורסם גם במקומונים. תארו לעצמכם, ילד בגיל 14 מסיים את הש"ס, כולל המסכתות הקשות... וזה לא היה בכאילו; באמת סיימתי את הש"ס".
דוד נזכר בנוסטלגיה, ואולי אף בגעגוע: "עד היום אני זוכר כמעט כל דף שלמדתי, אתם יכולים לבוא ולבחון אותי עליו. הייתי לומד כ-15 שעות ביממה, 7-8 דפי גמרא עם רש"י ותוספות. ההורים שלי היו ההורים הכי מאושרים בעולם. הייתי נחשב עילוי בלימוד. אתה יכול לבחון אותי מבחן סיכה על כמעט רבע ש"ס".
"בערבים מסרתי שיעורים ו'חבורות' בבית מדרש השכונתי. גם היתה לי קבוצה של 15 בחורים, להם מסרתי שיעור בדף היומי. זכור לי במיוחד אברך כולל מהשכונה שרצה ללמוד איתי חברותא, אך בגלל סדר היום העמוס שלי לא מצאתי זמן בשבילו".
וכאן אירע המפנה: "לפני כשנה נשברתי. כבר לא היה לי כוח ללמוד, התחלתי לקום מאוחר בטענה שאני עייף, כי למדתי בלילה. אחר כך התחלתי להתלונן שאני לא מרגיש טוב,.הייתי יישן כל היום, וקם בלילה משעומם, מחפש מה לעשות. עד שמצאתי אותו - את המחשב שההורים שלי קנו לי, כדי שאוכל לכתוב חידושי תורה. הוא היה מנותק מאינטרנט, אבל אני מצאתי דרך לחבר אותו והתחלתי לשחק משחקי רשת. בהתחלה תירצתי לעצמי שזה רק הפוגה בלימוד והכל כדי שיהיה לי כוח ללמוד תורה, אך למעשה זה שאב אותי. זנחתי את הלימוד, ועברתי לשחק במחשב".
לדברי דוד, "במקביל, ההורים לחצו עלי מאוד שאמשיך ללמוד, אולי לחצו יותר מידי. במהלך הזמן הזה עוד לא ראו עלי שינוי כלשהו. המשכתי למסור שיעורים בערב, אך למעשה כבר לא הייתי הולך לישיבה. הורי ניסו לשדל אותי בכסף, בהבטחה לרישיון נהיגה על חשבונם - אבל כלום לא עזר. ההידרדרות הייתה חלקלקה, ועד מהרה מצאתי את עצמי גם מחליף את הלבוש הישיבתי. בהתחלה בדברים הקטנים, כמו להעז להסתובב בלי כובע וחליפה, ואחר כך גם לחולצות צבעוניות".
"היום", אומר דוד בצחקוק מריר, "תראה איך אני נראה. לא היית מזהה שאני בחור ישיבה לשעבר, למעט הכיפה השחורה שעדיין על הראש שלי. עדיין...".
כשמבטו מצועף וחולמני משהו, מוסיף דוד במענה לשאילת 'כיכר השבת': "בוודאי שאני מתחרט על מה שהיה, אבל קשה לי מאוד לחזור אחורה. אני לא יודע אם הייתי רוצה לראות את עצמי בחור ישיבה רגיל עם מגבעת וחליפה. הדרך שעשיתי היא כמעט אל-חזור. אבל מי יודע... אולי עוד אחזור".
והנה סיפור נוסף, לכאורה סטנדרטי למדי, ללא דרמה מיוחדת, אבל דווקא מתחת לשקט ולביישנות של העומד במרכז הסיפור, מסתתר סוג של מרדנות ועקשנות.
יוסף, בחור ביישן שממעט לדבר, גדל בבית חסידי אותנטי, בני ברקי. את דרכו החוצה הוא החל כשהתחיל לעבוד בערבים, כדי שיהיו לו דמי כיס. לא שהיה חסר לו כסף בבית, אבל הרצון לעשות משהו עם עצמו בער בו.
"הייתי בחור רגיל, שפשוט לא מצא את עצמו בישיבה הקטנה", הוא מנסה להסביר ל'כיכר השבת'. "אני יודע שיש מושג של גיל ההתבגרות, אבל גם בלי זה; פשוט קשה לי ללמוד כל היום, ולכן העדפתי לצאת לעבודה בגיל קצת יותר מוקדם".
מה זה מוקדם? בן כמה אתה היום?
"16 וחצי. בשנה הבאה הייתי אמור לעלות לישיבה גדולה, אבל אין לי תכנון לעשות את זה", הוא ממהר להוסיף. "כבר שנה שאני לא לומד, אלא עובד".
מה הגורם שהשפיע עליך ביותר לעזוב את הישיבה?
"אני חושב ש'סדר' הלימודים הארוך הוא זה שהציק לי. מעולם לא היתה לי יכולת לשבת כל כך הרבה זמן וללמוד גמרא. זה התחיל שהייתי מגיע רק לסדר א', אחרי זה הייתי הולך הביתה לישון עד הערב ובלילה יוצא לחפש מה לעשות".
מתי קנית את הסמארטפון הזה שיש לך ביד?
"לפני חודשיים, כשעבדתי אצל מישהו שהתעקש שיהיה לי וואטסאפ כדי שיוכל לשלוח לי משימות שעשיתי עבורו, ומאז - אני והטלפון מחוברים".
מה אתה עושה כל היום?
"בעיקר ישן, עובד מדי פעם וגולש בפייסבוק בעיקר".
יש לך חברים רבים כמוך?
"כן. יש לי הרבה חברים, שהם גם כמוני: גם הם עזבו את הישיבה, אבל חלקם עדיין מחפשים את עצמם בכל מיני מסגרות ישיבתיות. אחרים גם עובדים. אני בקשר עם עוד חברים מהעבר, אלו שבישיבה. אני רואה אותם בשכונה, ומדבר איתם".
אתה מקנא בהם?
"לא ממש. זה החיים שלי עכשיו, וככה התרגלתי לחיות; לעשות מה שבא לי. אולי הייתי רוצה לחזור לישיבה, אבל אני לא יודע איך יקבלו אותי שם".
גם יוסף, כמו דוד, לא ממש מתכנן לעלות בשנה הבאה לישיבה גדולה או להמשיך להיות בעולם התורה, למרות שאצל שניהם רואים כאמור סוג של געגוע לימים שהיו.
וממקרים פרטיים, למבט רחב יותר: הנתונים על אחוזי הנשירה בציבור החרדי אינם כה גדולים כפי שנדמה. הם עומדים על סביבות ה-4.7%, כך על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. היחס הזה נשמר כבר כמה שנים, למרות שהאוכלוסייה החרדית הולכת וגדלה.
אם רוצים להבין לעומק אם מדובר בתופעה רחבת היקף או רק בשוליים של החברה החרדית, כדאי לדבר עם מי שעוסק שנים רבות בתחום הרגיש, בידיים אמונות.
וזה אכן מה שעשינו. פנינו לרב חיים ולדר - ממייסדי 'המרכז לילד ולמשפחה', ויועץ חינוכי ידוע - שדווקא הרגיע, כי המצב לא כל כך גרוע כפי שאולי נדמה.
בראיון ל"כיכר השבת" מבטל הרב חיים ולדר את התופעה במחי יד. לדבריו, לכל חברה נורמלית יש שוליים; חברה שהיא לא נורמלית אין לה שוליים.
"בצפון קוריאה למשל, מי שבשוליים הורגים אותו", אומר ולדר. "הציבור החרדי הוא לא כמוה או כמו איראן, בניגוד למה שמנסים להציג אותו. אין לו שום מערכת אמיתית שמנסה לכפות מישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה". חשוב להגיד את זה. נכון שיש מערכת של אי נעימות חברתית. אבל היא לגיטימית וגם בציבור החילוני יש מושג של אי נעימות חברתית.
לדבריו, "יש קצת נושרים. כולם בוכים על זה שיש הרבה נושרים, אבל אני אמור שיש קצת. מה שהיה פעם, זה מה שיש היום. אם פעם חמישה אחוז נושרים היו לדוגמה 200 אנשים, היום הם 2000, כי האוכלוסייה גדלה. אחוז הנושרים דווקא לא גדל".
"הנושרים לא מעידים על משהו לא טוב. להיפך. הם מעידים על חברה בריאה ומתוקנת. בשונה מהעבר, יש היום הכלה של ההורים לילדים שלהם, אני לא מכיר מי שמתנכר לילדים שלו. אני יודע שיש מריבות ויש אי נעימויות בין הורים לילדים אבל ניתוק מוחלט כמעט ואין. גם אם הילד התגייס לצבא ויש לכאורה ניתוק, הוא רק כלפי חוץ".
הרב ולדר גם לא מתרגש ממשחקי מחשב או מגלישה באינטרנט. "אני רואה בזה משהו נורמלי", הוא אומר ל'כיכר השבת'. "אם העולם השתנה לכיוון מחשב, ובמקום לשחק כדורגל בחוץ הם עושים את זה בבית מול מסך, אז גם הנושרים שלנו יהיו שם. אני לא חושב שזו בעיה דתית, אלא בעיה נפשית וחברתית. הטיפול הוא בכיוון הנפשי, ולא קשור לחרדי או חילוני, ברור שהייתי מאוד שמח אם האנשים האלו היו עושים משהו עם עצמם".
מי אשם?
"אני לא מאשים את הסמארטפון, וגם לא את ההורים", עונה הרב ולדר. "רק במקרים נדירים ההורים או המחשבים אשמים. יתרה מכך: זו בדיוק ההוכחה שהחינוך של הציבור החרדי עובד, שלמרות כל הפיתויים הטכנולוגיים - אחוז הנושרים לא עלה".
"הכל נשאר במשפחה: אם תתנכרו לילדים הנושרים, הם לעולם לא יחזרו. אם רוצים להחזיר את הילד הביתה, השיטה היא לא לזרוק אותו. אם תתנו לו חום ואהבה, ותסלחו לו על הזמן הזה שהוא היה בחוץ - הוא עוד יחזור", מסכם ולדר באופטימיות.