יישוב סכסוכים: האם מותר לשקר לצורך דין אמת?

הגמרא במסכת בבא מצעיא ( כג ע"א) אומרת כי מותר לשנות מן האמת בנושאים הנוגעים לצניעות, ענווה או שיש בהם בכדי לגרום נזק לזולת וכגון תלמיד חכם שנשאל האם סדורה משנתו במסכת מסוימת, הרי שמשום מידת הענווה, יכול הוא להשיב כי אין הוא בקיא דיו.

כך גם אדם הנשאל האם חברו מקבל את אורחיו כראוי, ומכבדם במיני מאכל משובחים, הרי אם הנשאל חושש כי אנשים שאינם מהוגנים יבקשו להתארח אצל חברו ובכך יכלו את ממונו, או יסבו לו נזקים אחרים, אזי יכול הוא לשנות מן האמת ולהשיב, כי אין חברו מארח ברוחב לב.

ב. שינוי מהאמת כשלא נגרם נזק לזולת

לאור האמור יש לדון האם מותר לשנות מן האמת באופנים שלא נגרם לזולת או לשומע, נזק או חיסרון.

היראים (סי' רלה) כותב כי שקר שאינו גורם נזק או רעה לזולת, אינו נכלל באיסור התורה של "מדבר שקר תרחק"

כשיטת היראים ניתן לדייק מדברי הרמב"ם, שלא מנה בספר המצוות את האיסור לשנות מן האמת אלא התייחס רק לשקר שנאמר בכדי לעוות את הדין או לעכבו, כך גם פוסק הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק טז הלכה ט) שאסור לאדם לטעון טענות שקר בכדי לעוות את הדין או לעכבו.

אבל רבינו יונה (שערי תשובה שער ג) כתב כי כל שקר וכל אמירה שהיא איננה אמת הרי היא אסורה ולכן אין לשנות מן האמת בסיפור דברים בעלמא וזאת למרות שאין השומע ניזוק או מפסיד מן הדברים, כראיה לשיטתו מביא הרבינו יונה את דברי הגמרא (יבמות סג ע"א) אשר דורשת את הפסוק "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיה ט' ד') כי אסור לשקר גם במילי דעלמא, אלא שכתב הרבינו יונה שאיסור זה הוא מדרבנן.

אך במגן אבות לרשב"ץ כתב, כי העולם עומד על האמת וכי ציווי התורה "מדבר שקר תרחק" נאמר על כל סוג של דבר שקר, וכן שיטת הספר חרדים (עשה פ"ד מ' כו)

החזון איש (אמונה וביטחון פ"ד) כתב שחז"ל החמירו מאוד בדבר השקר, וכי הגמרא בסנהדרין (צז ע"א) מספרת על עיר בשם קושטא שדיברו בה רק אמת ואף אדם לא מת שם קודם זמנו.

עוד דורשת הגמרא (סנהדרין ק ע"א) את הפסוק בתהילים קא' "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" שהקב"ה מוציא ממחיצתו את מי שמשנה מדיבורו ואינו רגיל בדבר אמת.

ג. שקר שיש בו להשפיע על תוצאת הדין

הגמרא (שבועות לא ע"א) אומרת כי לתובע אסור להטעות את בית הדין ולהעלות בפניהם טענות שאינן אמת, כדי שבית הדין יחייב את הנתבע שבועה, משום שנאמר מדבר שקר תרחק. כגון נתבע שחייב לחברו מאה מנה, וכן חוב נוסף שלא ניתן להוכיח אותו בבית הדין, וממילא חושב התובע בליבו , כי הוא ייטען שהנתבע חייב לו מאתיים מנה, ולכן בית הדין יחייבו את הנתבע שבועה, מדין מודה במקצת החוב שחייב שבועה ומאחר שהנתבע כבר מתחייב בשבועה, אזי יבקש התובע מבית הדין להפעיל גם את דין גלגול שבועה, אשר מתיר להוסיף על שבועה שהנתבע כבר התחייב בה(בהודאתו במקצת החוב), עוד נושאים אחרים שאין בהם כשלעצמם בכדי לחייב את הנתבע בהם שבועה, וממילא הנתבע יפחד להישבע לשקר על החוב השני, שעד עתה הוא לא הצליח להוכיח אותו בבית הדין.

על כך אומרת הגמרא כי אין לתובע לנקוט בפעולה כזו, משום שהטענה כי הנתבע חייב לו מאתיים מנה היא שקר, ואין לטעות ולומר כי הטענה נאמרת בבית הדין, כדי להעמיד את הדין על האמת, ובכדי שהתובע יוכל לקבל גם את תביעתו הנוספת. ממילא משמע כי אין לטעון טענת שקר גמור, על אף שאין מטרת הטענה היא לשקר אלא בכדי להשיב לעצמו ממון נוסף שאינו יכול לתובעו בבית הדין.

שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' פא) נשאל האם במקרים מיוחדים שבהם בית הדין לא יוציא מיד התובע ממון שהוא כבר תפס מיד הנתבע, יכול התובע לטעון בבית הדין טענות של שקר בכדי להציל את ממנו מיד הנתבע, מפני שמה לי אם התובע תפס מיד הנתבע בעצמו, ומה לי אם התובע טוען טענות שקר בכדי להציל את ממונו.

על כך השיב הרשב"א כי אין לטעון בבית הדין שום טענת שקר, משום שאסור לומר דבר שקר גם אם מטרתו היא להציל את ממונו. כראיה לדבריו מביא הרשב"א את דברי הגמרא במסכת שבועות (לא ע"א)שאומרת כי אסור לשלושה תובעים להתאחד מול נתבע אחד שחייב לשלושתם מנה, באופן שאחד מהם יהיה התובע, ושניים מהם יעידו כי הוא חייב לתובע מנה שלם, ולאחר פסק בית הדין , שלושתם יתחלקו בממון שבית הדין יחייב את הנתבע וזאת משום שיש במעשיהם ובעדותם של שני העדים שקר כי מאחר שהנתבע חייב גם להם, אזי הם מוגדרים כבעלי דין שעדותם פסולה, וממילא מעשה עדותם בשקר יסודו ( לא בגלל שעדותם אסורה משום שהם בעלי דין, אלא דברי הרשב"א מכוונים למימד השקר שבמעשיהם).

ובריטב"א ביאר כי אם שני העדים, שהם גם בעלי דין, מסלקים את ידם מן החוב, אזי יוכלו הם להעיד לטובת חברם השלישי, מפני שהם כבר לא מוגדרים כבעלי דין, וממילא עדותם כשרה.

מתוך דברי הגמרא למד הרשב"א, כי אין לתובע להעלות טענות של שקר בכדי להוציא ממון שמגיע לו על פי דין , וזאת אף במקרים בהם בית הדין לא יוציא ממנו ממון אשר הוא תפס ביוזמתו מבית הנתבע.

בראשונים מצינו מקרים שבהם כן יהיה מותר לאדם לשנות את דבריו וכגון מי שרוצה להציל עצמו משבועה.

בספר התרומות (שער לח) הביא את דברי הראב"ד שסובר כי במקרה בו הנתבע חושש שמא על השבועה שהוא יתחייב בה, יחייב אותו התובע גם שבועה נוספת מכוח דין גלגול שבועה (כגון שהנתבע הודה במקצת החוב, שאז הוא מתחייב בשבועת מודה במקצת, וממילא התובע יכול לחייבו בשבועה נוספת( מדין גלגול שבועה על חוב אחר) אזי לנתבע עומדת אפשרות להינצל מהשבועה שמגולגלת עליו, על ידי שהוא יטען ביחס לחוב השני כי הוא אינו יודע אם חייב אותו וממילא הוא ייפטר משבועת הגלגול ,משום שאין גלגול שבועה, באם הנתבע טוען איני יודע על טענת החוב הנוספת.

הברכת אברהם דייק מלשון הרמב"ם כי פעמים יהיה מותר לנתבע לשנות מן האמת, משום שהרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק טז הלכה ט) פוסק כי לנתבע אסור לטעון טענות שקר בכדי לעוות את הדין או לעכבו.

ומדייק הברכת אברהם כי מדברי הרמב"ם משמע שהאיסור על הנתבע חל רק באם טענותיו השקריות יעוותו את הדין, אך אם טענת השקר תעמיד את הדין על האמת, אזי יסבור הרמב"ם שמותר לנתבע לשנות מן האמת ולהציל עצמו.

וכגון לווה שפרע את ההלוואה, עוד לפני זמן הפירעון שנקבע בין המלווה והלווה, במצב זה למרות שהנתבע פרע את חובו, הוא נמצא בעמדה דיונית נחותה ביחס לתובע, משום דקיימא לן שחזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו, וממילא אם הנתבע יטען שהוא פרע את החוב בתוך הזמן, וכפי שבאמת התרחש ( ובאם אין לנתבע שטר פירעון המעיד על תשלום החוב), אזי בית הדין יהיו אנוסים לקבל את טענת התובע, מכוח החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו.

לאור האמור סובר הברכת אברהם, כי הנתבע יוכל לטעון שהוא פרע את החוב בזמן, וממילא המלווה יזדקק להביא ראיה ולהוציא ממנו ממון , אך אחרת הנתבע יהיה נאמן.

מתוך הדברים עולה, כי ניתן לטעון שהרשב"א והרמב"ם על פי הבנת הברכת אברהם חולקים, האם ניתן לטעון שקר בכדי להציל את ממונו, לשיטת הרשב"א לכאורה יהיה אסור שהרי הרשב"א הוכיח את שיטתו מדברי הגמרא בשבועות שאוסרת על שלושת בעלי הדין להוציא ממון באמצעות עדות ואמירת דבר שאינו אמת גמורה, ואילו לשיטת הרמב"ם ייתכן ויהיה מותר.

כמו כן, גם ניתן לטעון כי אין לחלק בסברא בין דין ממון לדין השבועה וממילא הרשב"א יחלוק עם הראב"ד האם ניתן להעלות טענת שקר בשביל להיפטר מן השבועה באופן שלשיטת הרשב"א אין להתיר כל טענת שקר בשום מקרה, וכפי שבואר לעיל שכל טענה שהיא איננה אמת, אסור להעלותה למרות שהטענה תגרום להוציא דין אמת, ואילו לשיטת הראב"ד פעמים ויהיה מותר לשנות, בכדי שהנתבע יינצל מן השבועה.

לתגובות sternyd@gmail.com