כולנו ראינו את התיעוד החריג מריקוד ה'מצוה טאנץ' של האדמו"ר ממעז'יבוז' עם כלה גיורת-צדק, הנצפית מפזזת במרץ רב לצלילי ניגון חסידי עתיק יומין, כשהאדמו"ר רוקד בעוז.
צילום הרגעים הללו ופרסומם לעיני העם, הוא לטעמי מעשה פזיז ומיותר; אך מה שהטריד אותי יותר, הוא מבול התגובות השליליות שהחלו לזרום בזו אחר זו.
יש שניצלו את הרשתות החברתיות כדי לחבוט בכלה - גיורת, להזכירכם - על שרקדה בפני כל הגברים הנוכחים באולם החתונות; יש שהוסיפו והטיחו עלבונות באדמו"ר עצום-העיניים, על שהשתתף בסצנה החריגה, ויש שהגדילו לעשות ושיגרו קריאות בוז לחסידים בכלל ולמנהג ה'מצוה טאנץ' בפרט.
נעזוב לרגע את הנוהג המגונה של טוקבקים מרושעים ברשת - שמתעצם כאן שבעתיים, מאחר והעושים זאת עוברים על עשרות איסורי תורה הנוגעים למי שמצער גר.
אני רוצה להתמקד באדמו"ר עצמו. האדמו"ר ממעז'יבוז' - כך לתחושתי - לא רק שלא סתר את תורת החסידות; הוא אף מסב עונג ונחת רוח רבה לבעל שם טוב, מייסדה.
מעבר לשם מעז'יבוז', המשותף לרבינו ישראל בעל שם טוב ולאדמו"ר הצעיר, יש כאן נקודה חשובה מאד, שניתן להבין בעזרת אחד הסיפורים הידועים ביותר על הבעש"ט:
ביום כיפור, בבית מדרשו של הבעש"ט, היה נער כפרי ועם-הארץ, שלא ידע לקרוא; הוא עומד בין כל החסידים שמעתירים בעיניים עצומות ובכוונה גדולה, הוא מרגיש את האווירה - אבל לא יודע איך להתבטא, אז הוא שלף מכיסו משרוקית (או חליל, לפי חלק מן הגירסאות) ופשוט השמיע קול שריקה גבוה.
אם נדמיין לעצמו את הסיטואציה לרגע, היא כנראה היתה מלאת מבוכה: חילול החג, בעיצומו של היום הקדוש? אבל הבעל שם טוב ראה מעבר. הוא ראה את ההשתוקקות ואת הרצון העז של הנער - כלימוד זכות על כלל ישראל.
כמובן שאין לנו אפשרות לאמוד את ירידת הדורות ואת הפער בין אדמו"רי דורנו לבין הבעל שם טוב, אבל לא קשה להגיע למסקנה האמורה: הבעל שם טוב היה גאה במעשהו של האדמו"ר ממעז'יבוז'.
שימו את עצמכם לרגע במקומו: מה אתם הייתם עושים?
הייתם יוצאים מהחתונה, ולא רוקדים? הייתם מעירים לכלה הנלהבת, ושכנראה לא בקיאה בניואנסים? בעייתי מאד. יש עשרות ציוויים בתורה על אהבת הגר ואיסורים על גרימת צער לגר.
בנוסף, על פי הגמרא בברכות, "אמר ר' חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג, יא), קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת".
אי אפשר לגנות את ה'מצוה טאנץ' הזה מתוך מקום של הגנה על החסידות, בו בזמן שרומסים את אחד מערכי החסידות והיהדות החשובים ביותר: אהבת ישראל.
ריקוד ה'מצוה טאנץ' לא זקוק לסנגוריה שלי; אם כי התנהגותו של האדמו"ר מעוררת השראה. הריקוד בעיניים עצומות הוא ביטוי לאהבת ישראל, לשמחת חתן וכלה, לאהבת הגר ולדרך החסידות. הוא ביטוי לראייה כוללת וצלולה - ויהי רצון שנלמד ממנו כולנו.