כמו בכל מערכת בחירות בעשרים השנים האחרונות, אנו עדים לחיפוש של רבים וטובים בחברה הישראלית אחרי המנהיג החסר שיוביל אותנו למקום טוב יותר. שוב צצים ועולים שמות חדשים של אנשים טובים, שיתנו לכולנו תקווה חדשה. שוב תקומנה מפלגות חדשות, שיבטיחו לנו "פוליטיקה חדשה", ערכים, אחדות, ומצב בטחוני כלכלי ומדיני טוב יותר.
אינני חושב שהמצב הנוכחי כה גרוע, אבל אני גם שותף לחוסר הנחת של ישראלים רבים מהמציאות הנוכחית, בעיקר במערכת היחסים בין החלקים השונים בחברה הישראלית והקושי בקיום דיאלוג אמתי על האתגרים העומדים בפנינו ועל הנושאים השנויים במחלוקת.
אולם להבנתי, הדרך שבה מתנהלת הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים, היא הבעיה הגדולה שלנו שרק מרחיקה אותנו משיפור המצב. הקלות הרבה שבה קמות מפלגות חדשות בישראל והאופן שבו מתנהלות אותן מפלגות, היא בעיניי הסיבה לשימור המצב הנוכחי.
מפלגות יציבות לאורך זמן, עם מסורת של קידום עמדות ברורות במגוון תחומים, עם מערכת מסודרת ומובנת לבחירת רשימת המועמדים, אמורות להיות מקום ראוי לצמיחה של מנהיגים ציבוריים לאורך זמן. אולם הלהיטות הרבה של הציבור הישראלי לתת את קולו למפלגות חדשות, ללא עמדות ברורות, עם שליט יחיד שכולם כפופים למרותו, גרמה גם למפלגות הוותיקות להתנהלות לא רצינית.
אם ניקח לדוגמה את מפלגת העבודה, שהחליפה יושבי ראש בקצב מעורר השתאות בחיפושיה הנואשים אחרי המושיע התורן, נראה כיצד מפלגה עם רקורד מרשים של הקמת מדינה הביאה את עצמה אל סופה.
מפלגות התחיה, צומת, הדרך השלישית, המרכז, קדימה ועוד שהלכו לתהום הנשייה, לא מנעו את הקמת יש עתיד, כולנו ועוד היד נטויה.
מפלגת הליכוד היא כיום למעשה המפלגה הוותיקה היחידה בישראל שמצליחה לשמור על כוחה והרלוונטיות שלה, אולם יתכן שגם היא תאבד את כוחה ביום שאחרי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
האם יש סיכוי לגרום לחברה הישראלית לחפש דווקא "פוליטיקה ישנה", לחזור לבחור במפלגה רעיונית ערכית ואידאולוגית ולא בראש מפלגה כריזמטי ומבטיח, להאמין בדרך ארוכה ובעבודה קשה, ולא בקיצורי דרך וקסמים?