זה קרה רק אתמול בצהרים.
מאחורי כרזה מעוצבת ודגל ישראל מגוהץ נעמד יאיר לפיד, הישיר מבט לעשרות המצלמות שמולו והכריז כי סיעתו תתנגד לחוק הגיוס. זה אותו לפיד שהתרוצץ לאחרונה מאולפן לאולפן, והסביר - שלא לומר התחנן - מדוע חייבים להעביר את חוק הגיוס "הטוב ביותר". פליק-לק מפואר כזה מרסק אמינות של כל פוליטיקאי אבל לפיד ביצע אותו בלי למצמץ. "זו קומבינה של העברת כספים לחרדים מתחת לשולחן", הסביר וידע שבמשפט המסית הזה גיהץ לעצמו את כל הקמטים. שנאת החרדים חזקה מהכל.
והוא צדק. מלבד כמה מחאות רפות מצד הליכוד, הסיפור הזה עבר בדממה. הכמיהה "לדפוק את החרדים" כל כך מושרשת בהוויה התקשורתית והתודעתית עד שלפיד מרגיש הכי נוח לחזור למקומו הטבעי. לישראל החילונית הלבנה, הרואה בציבור החרדי גוש שחור ומאיים שאותו יש לגמד ולקצץ. אף עיתונאי לא טרח לבדוק את ההאשמה החמורה אודות "קומבינת הכספים מתחת לשולחן" המסתתרת מאחורי חוק הגיוס. הנרטיב האנטישמי כל כך מושרש עד שהעובדות פחות חשובות.
לפיד עשה לנו חסד גדול. הוא צלצל בפעמון אזעקה גדול שהלוואי ויישמע בכל בית חרדי. אנחנו עדיין מיעוט נרדף הנאבק על הלגיטימיות שלו בחברה הישראלית. זה קצת נשכח בשנים האחרונות בשל הרנסנס הפוליטי שזכינו לו: ישיבה בקואליציה כגורמי כוח, תפקידים ומשאבים לא מבוטלים, ושורת הישגים כמעט היסטורית בכל תחום אפשרי. המצב הזה הוביל אותנו למה שמכונה "ניסיון העושר". מה עושה עשיר שיש לו כבר הכל? מנסה להגדיל את הונו רק כדי לשפר את מיקומו בטבלת המיליונרים.
האם זה מה שקרה לנו בבחירות המוניציפאליות? האם רוח העוועים שפקדה אותנו במרדף "להשיג יותר מהשני" שיבשה מעט את שיקול דעתנו? האם הרגשנו מספיק 'מסודרים' בכדי לבזבז אנרגיות בשיפור מיקומנו באיזו טבלה דמיונית? אם כך, מוטב שנתעורר מהר. כי בזמן שהתעסקנו במאבקים פנימיים, הגיע אדון לפיד ורוקן את הדליים הגדושים שלנו. במילים פשוטות: בנקודת זמן זו בה הוכרזו הבחירות, הציבור החרדי הוא עני מרוד, מופשט מכל מאחזיו השלטוניים והישגיו התקציביים. המשחק התאפס ומתחיל מחדש, ובכל הנוגע לחרדים הוא מתחיל תמיד במינוס נמוך.
אם נדמה לכם שאני מנסה להלך אימים, אתם לא טועים. ככל שהתרחיש השחור יעמוד לנו מול העיניים – כן ייטב. ובכן, להלן הציור הלא מופרך בעליל. נתניהו מנצח את הבחירות ולרשותו שלל מפלגות מחוץ ל'גוש' הכמהות להיכנס לקואליציה. גנץ, לפיד, (אורלי לוי?). כולן באות עם סל דרישות 'אזרחיות' כתנאי לקווי יסוד. נתניהו, שלמד על בשרו את כוח הנאמנות של המפלגות החרדיות בוודאי יעדיף לסגור איתן קודם כדי לבסס את עצמו. אך מה יקרה אם גוש ה-13 החרדי ייחלש? מה יקרה אם נמשיך במרפקים הפנימיים, אין ספק שכולנו נישלח למדבר האופוזיציוני.
ומה יקרה אז? הנה רשימת מכולת חלקית: חוק הגיוס התלוי באוויר יתייג עשרות אלפי בני ישיבות כפליליסטים ואת הישיבות כמוסדות המחזיקים עבריינים. משאיות אולי לא יעמיסו בכוח בחורים לצבא, אבל תקציבי הישיבות בסכנה גדולה. מתווה הגיור הפותח דלת לרפורמים יקבל אישור ממשלתי, וכך גם מתווה הכותל שיחזור לחיינו ויהפוך לעובדה צורבת ליד שריד בית מקדשנו. חוק זריז שיוגש יבטל את חוק המרכולים ויפתח את חוצות הערים לחילולי שבת המוניים, ויום השבת קדוש יהפוך ליום התחזוקה הרשמי של רכבת ישראל.
ועוד לא דיברנו על תקציבי עולם התורה והחינוך, על ביטול כל ההעדפות המתקנות לחרדים שהושגו בעמל במשרדים השונים, ועל פגיעה ממשית בחיי היומיום שלנו. כל זאת מוטל כעת על כף המאזניים. אנחנו כעת בנקודת הפתיחה של הבחירות. בידינו ההכרעה לאן להפנות את המשאבים והאנרגיות. כותב השורות אינו מתיימר להביע עמדה בשאלות הרות גורל כמו 60-40 ושאר סוגיות שיסודותן בהררי קודש. כל רצונו הוא לחדד את המערכה שלפנינו. אין לנו את הלוקסוס להתקוטט על גודל החדרים כאשר הספינה כולה בסכנה. לצערנו, אין דבק חזק יותר מאויב משותף, והאויב האידאולוגי כבר כאן ומחמם מנועים. נצעד איש איש בדרך רבותיו ומנהיגיו ללא פקפוק וללא סטייה, אך מתוך הבנה עמוקה שכולנו באותה ספינה.