יהודי חרדי, הזדמן למקום מנותק מיהודים ומיהדות, ומצא שם יהודי שכאשר נודע לו שיש תפילין ברשותו של אותו אורח, שמח והניחם מידי יום בכל משך שהותו של האורח שם.
כשפנה האורח לשוב לביתו, ביקש אותו יהודי להשאיר את התפילין אצלו, מכיוון שלדבריו, כשהאורח יחזור לישראל הוא יוכל בקלות לרכוש תפילין חדשות, אך הוא לא ימצא תפילין אחרות ויישאר בלא תפילין כל ימיו.
היהודי החרדי נעתר בשמחה והשאיר לו את התפילין וכשחזר לביתו בארץ, רכש תפילין חדשות ומהודרות.
אך פנה לגדולי הפוסקים בשאלה האם עשה כהוגן בזה שהשאיר לו את התפילין ועל ידי זה התבטל ממצוות תפילין במשך כמה ימים ששהה בדרך מאותה מדינה ועד ששב ארצה, ואולי היה אסור לו לעשות כן משום שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
את השאלה שלח הרב הלל קופרמן לרב פריד מחבר קובץ 'וישמע משה', ששיגר את השאלה למרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שהשיב כי אותו אדם עשה כשורה והוסיף כי מכל מקום כדאי שיעשה תיקון והשלמה שביום הראשון שמתחיל מחדש להניח תפילין יניח פעמיים ביום, בשחרית ובמנחה ובזה יהיה תיקון לאותם ימים שלא הניח. עם פסק זה הסכימו גם הגרש"א שטרן והגרח"צ שפירא.
אולם הגר"י זילברשטיין הביא תשובה למקרה דומה שנשאל על כך מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והשיב לאסור משום שלאורח אין טענת אונס ונמצא מבטל מצות עשה במזיד, אבל המארח אנוס שלא להניח, ואונס רחמא פטריה. כך גם פסקו הגר"מ גרוס והגרמ"ש קליין לאסור.