חינוך ילדים בעבר היה עוסק בעיקר בסיוע בניווט תוך כדי תנופה, כיום רוב האנרגיה במערכת החינוכית נסובה סביב הפחד מלאכזב את הילד ובעיקר לתת לו תחושת הצלחה, הפחד ממשבר או מאכזבה הוא גדול ומנווט גם את טובי המחנכים בעלי ניסיון רב.
הנפשות העדינות של בני הנוער לא פעם מביאות אותי למחשבה שעל כל תלמיד צריך לתלות שלט - "זהירות שביר". תהליך חינוכי שהיה פנטסטי לפני עשור או יותר, היום אינו לגיטימי ואינו בעל סיכוי הצלחה ליעדו.
השאלה שאנו שומעים שוב ושוב, מהי הדרך הנכונה בחינוך. שילוב המקל והגזר אינו רלוונטי ואף לא חוקי בחלק מהמקרים, רק גזר אינו יעיל, וכך אנו מתמודדים שוב ושוב עם השאלה "אז מה עלינו לעשות עם הילד?".
כל הורה גאה בבנו ויכול לספר עליו סיפורים נפלאים החל מחכמתו ועד למעלליו, וכולם יסופרו עם זיק של אהבה ולהט הדיבור, החל מגיל קטן ועד גיל בוגר ומתבגר. כל הורים בריאים בנפשם יחפשו תמיד את הטוב והמשובח שבילדיהם וישווקו את זה.
כל זה נכון עד הרגע שהילד יעשה משהו שלא מתאים לדעת הוריו, או אז תיהפך האהבה למלחמה וקירוב לריחוק. בגיל ילדות זה לרוב בשליטה ואחרי זמן לא מרובה המצב יחזור לאשורו. ככל שמדובר במתבגרים האפשרות שהמצב יחזור לקדמותו, לאחר ריב וויכוח קשה ומתרחק.
האם פעם חשבנו לעצמנו: למה זה כך? איך יכול להיות ילד אהוב שבעקבות ויכוח קטן וטיפשי שורף מערכת יחסים מעולה עם הוריו ומשפחתו ולפעמים המחיר הוא עזיבת בית בטריקת דלת רב שנתית? ורק בורא עולם יודע מתי ואיך נפגוש בו בפעם הבאה.
הסוד הגדול של תקשורת טובה שתמנע משברים, ויבנה קשר שיעמוד גם ברוח שאינה מצויה, זה "ההסברה" רוב מדינות העולם משקיעים משאבים רבים פיננסים וכוח אדם על מנת להסביר את מדיניותם בנושאים רבים, בכדי למנוע התקפים וסכסוכי חוץ ופנים.
בהסברה טובה ניתן להגיע לכל יעד נורמטיבי! בהסברה טובה ניתן למנוע כל משבר פנים וחוץ! האמירה הכי שנואה על כל אדם וודאי במערכת יחסים היא "עשיתי את זה כי כך רציתי", להביא את הדיון למבוי סתום זה ירית הפתיחה למלחמה, החל מילד בן שלוש ועד למלחמת עולם בין מדינות.
הסברה טובה זה להוסיף עוד מילים בודדות או לתת טון מנגינה נכון לאותם דברים הנאמרים בלאו הכי. הסברה טובה לא מחייבת להעמיד צי של צוות הסברה בינלאומי, הסברה טובה מחייבת אבל להעמיד אותי בזמן אמת עם מילת האמת!
לכפות החלטה או מעשה כלפי כל אדם אחר גם כזה הנתון תחת ניהולי או חינוכי ללא הסבר אפילו קל אך טוב, זהו כתיבת צוואה ליחסי אותם המדוברים. בספרות חז"ל אנו מוצאים 2 גישות איך להתייחס לאירוע יש את "גם זו לטובה", ויש את נחמת הבבלים: "מאי איכא למיעבד"!
כאשר אנו מביאים טעם לגזירה אפילו קשה ביותר בדמות של "גם זו לטובה שכל מה שבורא עולם עושה הכל לטובה", זהו הטעם הטוב ביותר גם לדבר הקשה ביותר, אך כאשר אנו אומרים "אין מה לעשות מה שקרה קרה" זוהי נחמת הטיפשים שאין בה שום נחמה ושום דברי חכמה.
להבין שגם זו לטובה זה איננו רגש ממקור לבבי, זוהי הבנה שכלית עמוקה שהעולם כולו מתנהל על ידי בורא ומנהיג, ולהאמין ולהבין שאילו הייתה לנו בחירה איך לעשות את אותו מעשה לו יכולנו לסקור ולבחון את הנתונים, לא היינו משים דבר ממה שנעשה! אמונה כזו היא דיבור אל השכל שישפיע על הלב.
הוראה חינוכית בדורות העבר וההווה לו תבוא עם נתינת טעם לדבר לו נצטרך לחשוש לשיברון ולעדינות, כי משימה שיש בה טעם גם הקשה ביותר תעשה בהצלחה גם על ידי האדם החלש ביותר, אך הוראה חינוכית ההגיונית ביותר שניתנת כהוראה אל הנער/ה ללא הסבר אפילו קל יהפך למשימה קשה והרת אסון.
בפרשת השבוע כאשר מתקיים שיח מרתק בין יוסף והאחים לגבי חובת יוסף לכלכל את אחיו, מסביר הרש"ר הירש את השיח
"אין נחמה אלא זו המשכנעת את האבל ש"גם זו לטובה", לא כנחמת הבבלים: "מאי איכא למיעבד", עלינו להיכנע לגזירת הגורל (בבא קמא לח ע"א). נחמה אמתית מעוררת אמונה: אילו יכולנו לסקור ולבחון את התנאים הקיימים, כדרך שהקב"ה סוקר ובוחן אותם, לא היינו משנים את הדבר, גם אילו יכולנו. כך מנסה גם יוסף לשנות את דעתם על העבר: "אלהים עשה אתכם כלי שרת לאושרי ולאושרם של רבים" וכו' ואחר - כך "וידבר על לבם", לא רק: "אל לבם", אלא "על לבם" - דבריו ונימוקיו התגברו על רגשותיהם. נחמה איננה פונה אל הלב, אלא אל השכל, ואחר - כך: "וידבר על לבם" (רש"ר הירש בראשית פרק נ פסוק כ)
הכותב ראש בית המדרש ברקאי – חיספין, וחבר אגוד ענ"ף