צום י' בטבת - על שום מה? הראש"ל מסביר

צום עשרה בטבת - על שום מה?

מה שהתרחש בעשרה בטבת היה בזמן בית המקדש הראשון. נבוכדנצר מלך בבל הקיף את ירושלים, סגר וצר עליה לכובשה, אין יוצא ואין בא, ומנע אספקת מזון (מלכים-ב כה). המצור התחיל בעשרה בטבת ונמשך כשנה וחצי, עד שבעה עשר בתמוז בשנה שלאחר מכן, שאז כבר לא היה מזון בירושלים, ורבו הגוועים, "ויחזק הרעב, ותבקע העיר" (ירמיה נב, ו-ז). ואז, בי"ז בתמוז, נכנסו לירושלים, עד תשעה באב, שאז הציתו את בית המקדש.

נמצא שתחילתה של הפורענות היתה בעשרה בטבת, ולכן יש פוסקים (אבודרהם, הלכות תענית עמ' רנד) שמחמירים בזה וכתבו שאף אם חל עשרה בטבת בשבת, צריך לצום. אם כי למעשה אין זה שייך כיום שיש לוח שנה מסודר וקבוע ואין מקדשים את החודש על פי הראיה, ולעולם לא יחול עשרה בטבת בשבת, על כל פנים נלמד מכך את חומרת ענין תענית עשרה בטבת. ולכן אין לפרוש מן הציבור, וכולם צריכים להתענות ביום זה, ו"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב, בבא בתרא ס ע"ב).

הלכה למעשה

חייבים כולם להתענות בעשרה בטבת, כולל אלו שעובדים, כגון שכירים ופועלים, לרבות מלמדי תשב"ר בבתי ספר ותלמודי תורה, ואפילו אם על ידי התענית ימעטו ממלאכת שמים, אפילו הכי חייבים כולם להתענות, בין אנשים, מגיל בר-מצוה, ובין נשים, מגיל בת-מצוה.

מי שהוא חולה, אפילו אין בו סכנה, כגון מי שחש בראשו, פטור מלהתענות, כי במקום חולי וצער לא גזרו חכמים. אולם צריך שיהיה צער השונה מגדר הרגיל, שהרי כל מי שמתענה, ראשו כואב עליו מעט, ואינו מרגיש כמו אדם שאוכל כהרגלו, שהוא חייב להתענות, אלא כוונת הדברים היא במקום צער היוצא מגדר הרגיל, כגון שיש לו שפעת או אנגינה וכיו"ב, ונפל למשכב. וכן אפילו מי שהיה חולה עד ערב התענית וזקוק עדיין למנוחה, בכדי שלא יחזור לחוליו, אלו פטורים מלהתענות.

וכן מעוברות ומיניקות פטורות מלהתענות. ואשה שפסקה מלהניק, לפי עיקר ההלכה – כל כ"ד חודש פטורה מלהתענות, ויש חולקים בזה, ועל כן עושים כמו פשרה, שאם יש לה כח – תתענה, ובפרט צום עשרה בטבת שהוא צום קצר, שזמן שקיעת החמה וצאת הכוכבים בשעה מוקדמת, אבל אם אין לה כח להתענות, כל כ"ד חודש אחרי הלידה, או הפלה, פטורה מלהתענות.