הורגלנו לחשוב כי תלות בבן זוג איננה טובה לשני הצדדים כאחד. מערכת יחסים תלותית, מאז ומתמיד, הוגדרה כאיננה בריאה, אפילו הרסנית ותמיד הומלץ לכל איש או אישה הנמצאים במערכת של נישואין לפתח את עולמם הפרטי ולא להשען באופן מוחלט על הפרטנר שלצידם.
אבל לרוברט וייס, דוקטור ומומחה למערכות יחסים, יש תיאוריה מרתקת. על ידי תיוג יחסים (ואנשים) כתלותיים, אנחנו בעצם מענישים אותם. לטענתו, תלות הינה אינסטינקט חיובי: לאהוב ולגלות אכפתיות לשותף שלכם. בספרו החדש בנושא, וייס חושף אותנו למונח חדש לגמרי. ניחשתם נכון: תלות, אך בפן חיובי לגמרי.
מהי תלות?
פסיכולוגים משתמשים במונח "תלות" כדי לתאר אדם שמסתמך על מישהו אחר - בדרך כלל שותף למערכת יחסים זוגית - במילוי כל הצרכים הרגשיים שלו.
וייס מסביר שתלות-יתר היא "מונח ממוקד-קשר (ולא ממוקד-טראומה), שיצרתי כדי לתאר יחסים התלויים זה בזה באופן בריא, כאשר כוחותיו של אדם אחד ממלאים את הפגיעות של האחר ולהיפך. תמיכה הדדית זו מתרחשת באופן אוטומטי וללא כל ספק". אז בעצם, זהו קשר חיובי, סימביוטי שבו בני הזוג תומכים, אבל לא מסתמכים יתר על המידה, זה על זה. אוקיי, כשמציגים את התמונה בצורה כזו, זה בהחלט נשמע בריא.
אבל רגע, תמיד סיפרו לנו שאם לא נאהב את עצמנו, לא נצליח לאהוב מישהו אחר. זה נכון, בתיאוריה. אבל החיבור עם אדם גדול הוא כוח ובעזרתו תרגישו בטוחים יותר, מאושרים ובריאים, בעזרת התמיכה של הפרטנר שלצידכם. ועל פי וייס, לא, זה לא נחשב לתלות.
כאשר יחסים המבוססים על תלות קיצונית מתגלים על ידי פסיכולוג, ניתוק מן המצב כולו הוא הפתרון הטוב ביותר. אבל כאשר המטפל מעודד תלות מאוזנת, המטופלים מקבלים תשבחות על המאמצים שלהם לעזור ולעשות כמיטב יכולתם כדי לתחזק את הקשר שהם מצויים בו.
קרוב לוודאי כי ללא עזרה מקצועית, הם לא היו מסוגלים לפתור את הבעיה - אבל בסופו של דבר אין שום דבר רע באינסטינקט הראשוני של לאהוב ולתמוך בתכונות החיוביות של השותף שלכם באופן אבסולוטי.