עוד באותו יום ראשון שלאחר סוכות, עת נורו היריות הראשונות בהן נפלו הפצועים הראשונים ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, נסגר בפקודת השלטונות השער הגובל בין הרובע היהודי שבעיר לבין השוק הערבי, ממנו היו תושבי הרובע מספקים את צרכיהם.
מאז החל ניתוקו של הרובע מהעולם החיצוני ובידודו בתוך הסביבה העוינת, סבלו תושבי הרובע. עדיין היה קשר חלש עם החלק המערבי של העיר ובעזרת משוריין שהיה מגיע לרובע בחסות המשטרה הבריטית, היה מעט מזון לפעמים היו עוברים ימים והמשוריין לא היה מגיע.
המצור הלך והתהדק, החיים ברובע שותקו כמעט כליל, מדי פעם נפתחה חנות לאספקת המזון שהיה מגיע מהעיר המערבית אבל הכל היה נתון בידיהם של פורעים ערבים.
הרעב הלך וגבר ובלית ברירה נפרצו החנויות של הערבים שהיו מפוזרים ברובע, ביניהם היו מאפיות מלאות קמח ובתי בד מלאים שמן זית ושמן שומשמין ומזונות טובים.
הימים ימי החורף שלפני ימי חג החנוכה, ורוב תושבי הרובע היו שומרי מצוות ומאורעות המלחמה כמעט השכיחו מהם את קיום מצוות החג ובפרט שלא היה שמן כדי להדליק את נרות החנוכה הממשמש ובא.
איש חסיד היה אז בעיר העתיקה ושמו רבי יונה לבל, משומרי נר התמיד, שהיה דולק יומם וליל בבית מדרשם של חסידי ברסלב. כשכלה השמן המוכן לנר התמיד, עמד רבי יונה ופרנסו מן השמן שהיה מוכן לבני ביתו.
גם השמן הולך ואוזל ורבי יונה דואג לחג החנוכה וכשאין ברירה הוא אוסף בכל יום כפית שמן, לתוך כד כסף קטן ומחביא אותו מאחורי ארון הקודש.
שטחו של הרובע הולך ומצטמק מיום ליום, בתים וחצרות רבים פוצצו על ידי הלגיון הירדני. בית מדרשם של חסידי ברסלב, שמזה שנים רבות עמד ברחבת בית הכנסת של ניסן בק מול מקוה הטהרה, הועבר לאחרונה לשכונת בתי מחסה, רבים באו לבית המדרש של חסידי ברסלב כדי להתחמם לאורו של נר התמיד ובטחונם של חסידי ברסלב.
הגיעו ימי החנוכה, נשים צדקניות הבריקו את מנורות החנוכה ובאין טיפת שמן לחלח את הפתילה תלו את החנוכייה הריקה בפתחי בתיהן ומלאו את הקערות בדמעות.
אך רבי יונה לא הסתפק בנר חנוכה של דמעות, הוא אוסף, טיפה טיפה ממנת השמן שלו ושל בני ביתו לתוך הכד הקטן שהצניע מתחת לארון הקודש, בבית מדרשם של חסידי ברסלב. רבי יונה נלחם ביצר הרע שאומר לו, מה אתה גוזל את השמן מפיות ילדיך והוא בשלו מדי יום הוא אוסף שמן ושם בכד.
בערב חנוכה הקדים רבי יונה ומיהר אל בית הטבילה, טבל במים הצוננים ונסתפג, לבש בגדי יום טוב ורץ לבית המדרש להתקין את מנורת החנוכה. לאחר שמירקה ותיקן את הפתילות, עמד ותלה אותה בפתח בית המדרש הפונה אל רחבת בתי מחסה.
היום ירד והמתפללים התאספו לתפילות מנחה וערבית. כמה אנחות של צער בקעו באותה שעה מלבות המתפללים, שנוסף על הצרות של המלחמה דאבה נפשם על מצוות נר חנוכה שנמנעה מהם.
הם מביטים אחד בשני ומצפים לנס, הם מביטים החוצה ורואים את שקיעת השמש ועלית הכוכבים, הם מביטים החוצה ורואים את הנשים והילדים המצפים שהבעל הבית יברך על הנרות, רק פניו של רבי יונה זרחו באור מופלא, כולם לא מבינים מה נפלה עליו דווקא עכשיו שמחה.
התפילה מסתיימת תוך גניחות ואנחות ואנשים מפנים את פניהם לדלת כדי ללכת לביתם ולהמשיך את הצער שם, רבי יונה לבל עומד בפתח הדלת וקורא: 'יהודים, עמדו ובואו ונקיים יחד את מצוות החנוכה'.
המתפללים נעצרים ולא מבינים הכיצד. הרי אין שמן גם להדליק נר שבת, מאיפה יקח רבי יונה את השמן? עוד הם עומדים ומשתאים ורבי יונה גוחן אל מתחת ארון הקודש, מוציא את הכד וביד רועדת מהתרגשות יצק טיפות שמן אל המנורה כשלבו גואה משמחה. השמועה עשתה לה כנפיים ותוך דקות הגיעו כל מי שנשאר ברובע אל רחבת בתי מחסה.
רבי יונה ברוב צדקותו מכבד את רבי אבורמל'ה שטערנרץ, מחשובי וזקני חסידי ברסלב, להדליק את המנורה וברגע שהוא הדליק את המנורה פרצה שירה אדירה של "מעוז צור", תוך כדי ריקוד.
באותם הימים כל לילה דלקו הנרות בבית מדרשם של חסידי ברסלב.
רבי יונה, שהיה מיודד עם סבא שלי, נתן לו את הכד במתנה והכד נמצא עד היום אצלי.